חני ליפשיץ: במקום אחר, בזמן אחר, כל מה שזרענו – חי

לפעמים, הדרך הארוכה ביותר היא זו שעוברת דרך הלב שלי.

אני יושבת לילות בלי שינה,

מדברת עם בנות,

ואז שואלת את עצמי – האם זה באמת שווה?!

האם  מה שנתתי,

כל מה שעשיתי –

הותיר בכלל חותם?

אני לא תמיד יודעת את התשובה.

יש רגעים של אכזבה.

אבל אני גם יודעת

שהאכזבות האלה,

דווקא הן שגורמות לגאולה להגיע.

לאט לאט, אני מבינה שכל חיבוק,

כל מילה,

כל מגע של תקווה –

יכול לשנות חיים.

לא תמיד רואים את זה מיד,

אבל כל צעד קטן –

הוא כמו אבן שמתגלגלת ומביאה משהו הרבה יותר גדול.

*

אני כל הזמן אומרת לעצמי שאני צריכה להיות חסינה.

שאני צריכה לדעת להכיל את הכל, להמשיך הלאה.

לא להתעכב על האכזבות,

לא לצפות לתודה,

לא לצפות לכלום.

אבל הלב הרי לא עובד ככה.

הוא לא יכול להיות חסין.

הוא פגיע,

הוא אוהב,

והוא רואה כל מטייל שנכנס בדלת,

נקשר אליו, מחבק אותו –

גם כשלא תמיד מחבקים אותו בחזרה.

לפעמים, אחרי כל הנתינה הזאת, אחרי כל מה שאני עושה בשקט,

אני פוגשת מציאות שלא דמיינתי.

והיא לא תמיד קלה.

לפעמים היא שוחקת.

זה יכול להיות המטייל שתמיד אמר "אתם כמו בית בשבילי",

ואז יום אחד הוא פשוט נעלם.

לא הסביר,

לא חיפש קשר.

וזה יכול להיות עובד נפאלי שהשקענו בו כל כך הרבה,

ויום אחד הוא עזב,

בלי מילה.

כאילו לא היה שם בכלל.

ולפעמים, זו מישהי שבכיתי איתה כשהתפרקה,

שחיבקנו אותה אל הבית שלנו,

שישבה אצלי בסלון,

סיפרה לי על העולם שהתמוטט לה,

ואני הייתי שם.

נתתי מקום.

חודשים שלמים...

ואז, ברשתות החברתיות, אני רואה פוסט שלה:

"אני הייתי לבד בעולם. אף אחד לא היה שם בשבילי".

הלב שלי קופא ברגעים האלה.

ושוב,

אני שואלת את עצמי:

האם מה שנתתי באמת השאיר חותם?

אני כל הזמן מזכירה לעצמי,

מה שאני רואה – זו רק תמונה חלקית.

זו רק פיסה קטנה

מתוך סיפור הרבה יותר גדול.

הרבה מאוד דברים צומחים בשקט, מתחת לפני השטח.

לפעמים, לוקח שנים!

עד שזה פורץ החוצה.

אני נזכרת בנעמה.

היא הגיעה אלינו אחרי שטיול שלה קרס לה בתוך הלב.

העולם שלה התרסק. משהו שם נשבר.

בהתחלה היא שתקה, ישבה שם בשקט.

כולם חשבו שלא אכפת לה מכלום,

שהיא לא מרגישה כלום.

אבל לאט-לאט היא התחילה לפתוח.

היא סיפרה לי על הזוגיות שהתפוצצה לה בפנים, על הגבר שהיא אהבה, שהלך למישהי אחרת.

על התחושה הזאת של כישלון שהיא לא ידעה איך להתמודד איתה.

אני זוכרת שבת אחת, היא כמעט לא דיברה עם אף אחד.

אבל בסוף הארוחה היא ניגשה אלי, נשענה, ולחשה לי:

"אני לא יודעת איך להמשיך מכאן".

הלב שלי כמעט נשבר.

נשארנו איתה עד מאוחר.

כל אחד אמר מילה מהלב.

חזקי דיבר איתה על הדרך, על זה שהיא לא לבד,

שאין דרך שהיא לא יכולה ללכת בה.

אני פשוט הקשבתי.

כל מילה של חזקי נגעה.

במוצאי שבת, אחרי כל השיחה, נתנו לה פתק קטן עם מילים של תקווה,

וגם כרטיס טיסה חזרה הביתה.

כשהיא עלתה על הטיסה, היא חיבקה אותי כל כך חזק ולחשה:

"את לא מבינה כמה עזרתם לי".

ואז? שקט.

עברו חודשים.

אולי שנים.

יום אחד, אני עומדת בתור בבית מרקחת בארץ, ופתאום מישהי פונה אלי.

"חני?".

אני מסתובבת, והיא שם.

שונה.

זקופה.

עם ניצוץ בעיניים שלא היה אז.

"את לא תאמיני", היא אומרת.

"אני במקום אחר. חזרתי לעצמי.

את זוכרת את הפתק שנתת לי? הוא עדיין איתי.

כל זה התחיל בקטמנדו.

 בזכותכם".

היא שולפת את הפתק, מקומט, מהארנק.

"זה אותו אחד", היא אומרת וצוחקת.

ולפעמים, אני נזכרת גם בדניאלה.

היא הגיעה אלינו מותשת.

 לא רק פיזית – גם רגשית, עייפה מכל העולם.

מישהי לחשה לי: "שימי לב אליה". אז שמתי.

בשקט, מבלי להכביד.

היא הייתה מרוחקת, כמעט לא דיברה.

אבל לאט-לאט היא התחילה להתקרב.

עוד מבט,

עוד שיחה,

ועוד אחת.

ובאחת השבתות, אחרי שהגשתי לה מרק חם, היא הרימה את המבט ואמרה: "את יודעת… שכחתי איך זה מרגיש לשבת ככה. כמו בבית. כזה שהוא לא רק מקום, אלא גם לב".

כמה שבועות אחרי זה היא התחילה לתכנן את ההמשך שלה.

בלילות ישבנו ודיברנו.

"אני לא יודעת איך לחזור לחיים", היא אמרה בבכי.

"לאט", עניתי לה. "יש לך לאן לחזור".

נתתי לה חיבוק חזק, והיא יצאה לדרך.

ושוב... שקט.

ואז, יום אחד, קיבלתי הודעה:

"חני, אני לא יודעת אם את זוכרת אותי,

אבל אני רק רוצה להגיד תודה.

המילים שלך?

הן עדיין איתי".

החזקתי חזק את הטלפון,

וחייכתי.

*

כי כמו שכבר אמרתי,

לאט לאט אני מבינה:

שגם אם נדמה לנו שזה לא ככה –

במקום אחר,

בזמן אחר,

כל מה שזרענו, עדיין חי.

וזה, מבחינתי?

יותר ממספיק.