לפעמים צמיד אחד, עם שתי אותיות עבריות – זה כל מה שצריך בשביל להרגיש חי

לפעמים אני לוקחת את הבנות המטיילות איתי לשוק, קונה להן חרוז אחד קטן, צבע או תכשיט, ומרגישה איך זה משנה את עולמן. נותן להן חיבור קטן לשמחה, לצבע, לחיים עצמם.

ערב אחד, כשיערה ישבה על הספסל הקטן בכניסה לבית שלנו, ידעתי שגם היא זקוקה לצבע כזה… תזכורת לכך שהיא כאן, בעולם.

האמת היא שהבחנתי בכך מיד כשנכנסה אלינו. רק הגוף שלה היה כאן, בטיול הגדול, אבל עיניה היו רחוקות. כאילו צופות בעולם של מישהו אחר. ימים שחוזרים על עצמם, רגעים שחולפים בלי חיבור אמיתי.

זה מה שהיה לה בשנים האחרונות.

לפעמים זה הרגיש לה כמו חלל ריק בתוך עצמה, מקום שבו החזה כבד, הידיים קפואות, והלב מחפש מקום לנוח.

ניגשתי אליה, נגעתי בכתפה בעדינות והצעתי: "בואי נלך לקנות קצת תכשיטים, קצת צבע, קצת חיות. יהיה כיף".

יערה הסתכלה עליי בעיניים מעט עצובות, חייכה בעדינות ולחשה: "כזה… קצת אין לי חיים".

"אז תקשטי את עצמך", אמרתי לה. "אפילו בתכשיטים קטנים אפשר למצוא קצת שמחה".

הלכנו לשוק, והיא נראתה אבודה בתוך עצמה. כל צעד שלה היה כמעט אוטומטי, כאילו מסתובבת בעולם שאינו שלה. תחושת הריקנות הזו ליוותה כל תנועה שלה.

כן. היא ראתה צבעים, שמעה קולות, הריחה תבלינים – אבל הכל היה מרוחק, כמו זכוכית דקה הפרידה בינה לבין החיים עצמם.

בפינה של השוק מצאנו קופסה צבעונית. היא פתחה אותה, וידיה נעצרו על חרוזים נוצצים בצבע טורקיז וכתום.

ובין החרוזים – לא תאמינו!

שתי אותיות בעברית: חי.

ידיה רעדו קלות, והיא הסתכלה סביב, כאילו מישהו חיכה לה שם, בעולם האמיתי. באמצע המולת השוק, זה הרגיש כמעט בלתי אפשרי.

היא נכנסה איתי חזרה לבית חב"ד, עיניה נוצצות וחיוך מתבייש. על ידיה היה הצמיד, ואצבעותיה ליטפו אותו כמעט בהיסוס.

"קניתי אותו ממוכר קשיש בשוק", היא סיפרה לכולם.

"בהתחלה זה נראה לי סתם מזכרת חמודה… אבל אז גיליתי את החריטה בעברית. מה הסיכוי שזה יקרה?!".

ישבתי מולה, ולבי הרגיש את השקט שעוטף רגעי גילוי קטנים כאלה. זה לא היה סתם צמיד. זה היה סימן. היא עוד כאן. היא יכולה להיות נוכחת, באמת.

היא חיה.

*

בערב, סביב שולחן השבת, יערה סיפרה לכולם בקול רועד: "זה… כאילו הצמיד הזה מדבר אלי. חודשים אני חיה על אוטומט. הגוף שלי כאן, אבל אני לא באמת נוכחת בחיים שלי. הכל מרגיש לי ריק… והמילה הזו? חי? היא כמו מראה. היא מראה לי שאני עדיין כאן, ואני יכולה להתחיל מחדש".

נבו, אחד המטיילים, חייך: "אני מכיר את המוכר הזה. קוראים לו סורוג'. כבר שנים הוא מסתובב עם קופסה מלאה חרוזים מכל העולם. לא פעם ישראלים נותנים לו חרוזים עם אותיות עבריות, והוא משלב אותם בצמידים בלי להבין. מבחינתו זה סתם קישוט… אבל לפעמים, דווקא עבורנו, החרוזים האלה הופכים לסימנים קטנים עם משמעות גדולה".

חייכתי לעצמי,

כי זה בדיוק מה שאני עושה: אני מביאה לסורוג' חרוזים עם מילים, אותיות, חיים, כדי שהוא יוכל לשלב אותם בצמידים חדשים.

כדי שמישהו אחר, בדיוק כמו יערה, יוכל למצוא את הסימן הזה שמזכיר לו: אתה כאן. אתה חי.

*

שבוע אחר כך היא התיישבה ליד שולחן הצהריים, וסיפרה איך הצמיד החל להשפיע גם על הדברים הקטנים בחיי היום־יום שלה: בבוקר היא מוצאת את עצמה מחייכת למראה, אפילו אם זה חיוך קטן, כמעט בלתי מורגש,

בשוק, היא לוחצת יד למוכרת, לא רק מסתכלת על המוצרים מרחוק,

היא מזמינה לעצמה תה במקום לשבת בצד,

נותנת לעצמה להיות חלק מהחיים, לא רק צופה בהם.

אפילו במפגשים עם אנשים, היא מתחילה להקשיב באמת, להרגיש את הרגע, לא רק לענות מנותקת.

לפעמים היא פשוט יושבת עם הצמיד בין הידיים, נוגעת בו ומרגישה כאילו מישהו לוחש לה: את חיה. את כאן. את יכולה לבחור להיות נוכחת.

כשאני מביטה ביערה, אני רואה משהו חדש: לא רק תנועה או חיוך, אלא נוכחות שלמה. חיים שמרגישים שלה, באמת שלה.

וכל מה שבא לי הוא ללכת שוב לסורוג' הרוכל, ולתת לו עוד חרוזים עם מילים  שיש בהן חיים.

שייצור עוד תכשיטים כאלה…

כי לפעמים זה כל כך קל להחיות בני אדם.

רק צריך להזכיר להם שהם עדיין כאן.