חני ליפשיץ: אולי תגלי יום אחד, שגם הסיפור שלך היה כזה

קרה לך פעם שהרגשת קטנה? שהעולם סביבך גדול ורועש, ואת בתוכו – שקטה, בלתי נראית?

יש רגעים בחיים שבהם נדמה לך שאת רק עוד אחת בתוך ההמון. שאין לך באמת השפעה, שאין לך כוח להזיז משהו. אבל מה אם דווקא הרגע הזה – הוא ההזדמנות שלך לגלות עד כמה את באמת חזקה?

גם אני מרגישה ככה לפעמים...

כמה פעמים שאלתי את עצמי – מה אני כבר יכולה לעשות? מי אני בכלל, שאצליח לשנות משהו?

ואז, כמו לחישה פנימית, מגיעה השאלה שמשנה את הכול: "חני, מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות?".

המילים האלה – שנכתבו לאסתר לפני אלפי שנים – לא שייכות רק לה.

הן שייכות גם אליך, גם אלי.

כי אולי דווקא עכשיו, דווקא ברגע הזה שבו נדמה לך שאת בלתי נראית, את בעצם עומדת על סף הרגע הכי משמעותי בחיים שלך, בחיים של אחרים.

*

אסתר לא שמעה אותם מגיעים.

זה היה ערב שקט בשושן. הירח שפך אור חיוור על הסמטאות, וצלילים מוכרים מילאו את ביתו של מרדכי – קולות של שכנים שחזרו מהשוק, ריח תבשילים מהמטבח, הלמות פטישים מרוחקים של בעלי מלאכה שסיימו את יום עבודתם. אסתר ישבה בפינה, מביטה בנר המרצד שלפניה, אצבעותיה עוקבות אחר האותיות בספר הפתוח.

ואז, הדלת נטרקה.

היא שמעה את הצליל, והוא פילח את השקט כמו חרב. עיניה התרוממו לאט, ולרגע קפא בה הכול. גברים זרים עמדו בפתח, גבוהים, עטופים גלימות כהות, ועיניהם – קרות, חסרות רחמים.

היא לא היתה צריכה שידברו. היא ידעה למה הם כאן.

היא לא צרחה. היא לא בכתה. אולי כי תמיד ידעה שזה יבוא.

מרדכי עמד בפינת החדר, עיניו מבוהלות. היא ראתה את פיו נע, אומר משהו, אולי קורא לה, אולי מנסה לעצור אותם – אבל המילים שלו כבר לא הגיעו אליה.

ידיים אחזו בה. היא נמשכה קדימה, רגליה מועדות לרגע. כל העולם התערפל, הפך לצלילים עמומים של מחאות, קולו של מרדכי שנבלע ברקע. ואז – דלתות ארמון הזהב נסגרות מאחוריה.

אין דרך חזרה.

הלילות בארמון היו קרים. זהב וקטיפה, תכשיטים יקרים ומאכלים נדירים – כל אלה לא יכלו למלא את החלל בלבה.

פעם היא הייתה אסתר, הילדה שאהבה לשבת ליד מרדכי ולשאול שאלות, הנערה שהקשיבה, שהבינה, שהאמינה. עכשיו היא אסתר המלכה.

אסירה.

חטופה.

אף אחד לא שמע ממנה תלונה. אבל בלילות הקשים, כשנשכבה על מיטת המשי הקרה, היא לחשה מילים שהכירה מהבית.

מילים של תפילה.

לא למען עצמה, אלא למען המקום שבו נולדה. למען האנשים שהשאירה מאחור.

היא לא ידעה אז, שהתפילות הללו עוד יצילו אותם.

אחשוורוש.

היא ראתה אותו מקרוב, את האיש שעכשיו קבע את גורלה.

איש אכזר של גחמות רגעיות, שתוי, מוקף יועצים שיודעים שלחישה אחת באוזנו יכולה להפוך עמים שלמים לאבק.

אסתר זכרה את הסיפורים של המשרתים.

על המלכה ושתי שנעלמה ביום אחד – כי העזה לסרב לו.

על השרים שהתחנפו אליו בבוקר ונמצאו תלויים בערב – כי לא היה לו מצב רוח טוב באותו יום.

על משרתים שחשבו שהשיגו את אמונו, עד שהבינו שהאמון הזה שווה פחות מטיפת יין שנשפכה מכוסו.

היא ידעה מה קורה למי שמעז לעצבן את המלך.

בארמון הזה, לא היה צורך בסיבה טובה כדי למות.

*

שליחים מתלחשים במסדרונות הארמון. שמועות רוחשות כמו צללים על הקירות. גזרה נוראה עומדת ליפול על עמה. והיא כאן. רחוקה.

מה היא יכולה לעשות?

היא יכולה להעמיד פנים שאין לה ברירה. היא יכולה להמשיך להיות אסתר: נסתרת, שותקת.

אבל אז מגיעה הזעקה של מרדכי: "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות?".

היא שומעת את המילים, והן חודרות לתוכה כמו להב חד.

זו לא שאלה.

זה קול האמת.

הלב שלה מתכווץ. קל כל כך היה להאמין שזה לא שלה.

אבל היא מבינה.

אין אף אחד אחר.

*

שלושה ימים של צום.

שלושה ימים של שתיקה. של מאבק פנימי, שבו כל ספק וכל פחד מרימים את ראשם.

מה אם זה לא יצליח? מה אם הכול היה לשווא? מה אם —

לא!

היא עוצרת את המחשבות. היא נעמדת.

במראה ממול היא רואה מישהי אחרת.

הפנים עדיין שלה,

אבל המבט – הוא כבר לא אותו מבט.

היא כבר לא אותה נערה שנגררה באונס אל הארמון.

היא אישה. היא מלכה. והיא לא תשב בחיבוק ידיים.

*

הדלתות נפתחות.

האולם מלא. שקט כבד משתרר כשכולם מבחינים בה, אבל היא לא נעצרת.

אחשוורוש יושב על כסאו.

הוא נראה משועמם, אולי מרוגז מעט.

שני שומרים מחזיקים גרזן מוכן להנפה.

אסור לה להתקרב אליו בלי רשות. אם השרביט לא יושט – הם יחתכו את צווארה, כאן, מול כולם.

היא לא יודעת מה יהיה הרגע הבא.

הלב שלה הולם, אבל היא לא ממצמצת.

רגע אחד של דממה. רגע שבו הכול תלוי באוויר.

ואז – השרביט נע קדימה.

היא שומעת את נשימתה משתחררת, כאילו עצרה אותה מהרגע שלקחו אותה מביתה.

אבל היא לא חוגגת.

כי היא יודעת שהרגע האמיתי עוד לפניה.

היא יודעת שהדרך שלה רק מתחילה.

*

ואולי…

אולי גם את עומדת עכשיו מול רגע כזה.

אולי את לא בארמון, אבל יש משהו בתוכך שמבקש לצאת לאור.

את לא רואה את זה עכשיו, אבל את חזקה יותר ממה שנדמה לך.

תזכרי שאסתר לא ידעה שהרגע שלה ישנה היסטוריה.

היא רק עשתה את מה שהאמינה בו,

צעד אחר צעד,

למרות הפחדים,

למרות הספקות.

ואולי,

כשיום אחד תביטי לאחור, תגלי שגם הסיפור שלך היה כזה.

כי את בעצמך מלכה!