חני ליפשיץ: למה אני תמיד משאירה את הדלת פתוחה?

לפני זמן מה, מישהו שאל אותי למה הדלת של הבית שלנו תמיד פתוחה. שאלה פשוטה.

חשבתי על זה, וכמה שעות מאוחר יותר הבנתי את התשובה.

הערב עבר בנעימים. 

השולחנות כבר היו מסודרים לקראת מחר.

עמדתי בכניסה לבית,

נושמת את השקט שבפנים אחרי כל האירועים שקרו סביבנו.

בחוץ היה בלגן. כמו תמיד.

מכוניות, צעקות של רוכלים, ריחות תבלינים וקטורת באוויר.

ואז ראיתי אותו.

בחור צעיר, עייף ומאובק, עמד בפתח. הוא נראה מהוסס, לא יודע אם להיכנס או לא.

"אפשר להיכנס?", הוא שאל, כמעט בלחישה.

ברור שאפשר.

הוא התיישב בשקט.

העיניים שלו היו ריקות,

הפנים שלו עצובות.

הוא לא נגע באוכל, רק ישב שם בשקט, ואז אמר: "לא תכננתי בכלל לבוא לכאן. יצאתי לטיול כדי לברוח, אבל לא הצלחתי לברוח מעצמי. מאז שחזרתי מהמלחמה, כל הדלתות נסגרו בפני. אני עומד מולן,

דופק

דופק,

מחכה…

ולא נפתח לי כלום. שום דבר".

הגיע הישר מעזה לטיול בנפאל, והלילה הזה היה אחד מאותם רגעים מעטים שבהם מצא מקום לשבת בו בשקט.

הוא סיפר לנו איך ברגע שנעצר מול בית חב"ד וראה את הדלת הפתוחה, הוא הרגיש שזו הזדמנות.

"זה היה כאילו מישהו אומר לי – בוא! יש מקום גם לך".

באותו רגע הבנתי.

הבנתי למה הדלת שלנו נשארת תמיד פתוחה.

הדלת לא סתם נשארת פתוחה בשביל להכניס עוד אורחים – היא תמיד נשארת פתוחה למי שצריך מקום,

למי שמרגיש שכל הדלתות כבר נסגרו בפניו.

בסוף הלילה, לפני שהוא הלך, הוא אמר: "תודה שלא סגרתם".

*

אז אני תמיד משאירה את הדלת קצת פתוחה.

 אתה לא יודע מתי אדם יצטרך אותה,

 מתי הדלת הפתוחה שלך תהיה ההזדמנות שהוא מחפש.

אולי גם אתם מצאתם פעם דלת פתוחה, בדיוק כשחשבתם שכל הדלתות נסגרו?

או שאולי אתם הייתם אלה שהשאירו דלת פתוחה למישהו אחר, מבלי לדעת איזו דרך זה פתח עבורו?

דלת פתוחה יכולה לשנות את הכל.