חני ליפשיץ: אולי זה לא חורבן. אולי זו רק התחלה של נס

הכל התפוצץ בערב שבת – ואתם לא תאמינו מה קרה אחר כך...

*

זה היה לפני כמה שבועות. ערב שבת ענקית עם מאות מטיילים בבית שלנו. אנחנו נכנסים למטבח כדי להתחיל להכין דברים, ופתאום...פיצוץ אדיר.

בלון הגז התפוצץ.

המטבח? כאוס מוחלט.

התנורים הפסיקו לעבוד.

סירים עפו לכל הכיוונים.

ריח של גז טרי מילא את האוויר, רעשים של מתכת נפצעת, כלי חרס מתנפצים, כלי זכוכית מתעופפים.

הרעש מצליף באוזניים.

בלב שלי יש פחד אמיתי.

אוטוטו שבת. כל כך הרבה מצפים לשבת הזו יחד.

חששתי שהשבת הזאת תתמוטט מול עיני.

משום מקום צץ לי פסוק.

פתאום נזכרתי בפרשת השבוע שעמדנו לקרוא באותה שבת, פרשת ראה: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה".

משהו בפנים נרגע.

נשמתי עמוק, והרגשתי איך הפחד מתחיל להתחלף בסקרנות.

מי יודע?

אולי גם הפעם הקללה הזאת היא בעצם שער לברכה?!

*

הוצאנו מיד את הכל החוצה.

החצר הפכה למטבח פתוח: תרמילאים מיוזעים חותכים ירקות על שולחנות עץ, והקול החרישי של הסכינים נוגע באוויר.

בחורה שוטפת עלים ירוקים בצינור, והמים מתיזים לטיפה קטנה של שמש שקורנת דרך העצים.

ריחות של בצל מוקפץ, שום ותבלינים חמים מתערבבים עם הרוח הצוננת של קטמנדו.

צחוק של הילדים שלי, רעש סירים וכפות עץ, שירת גיטרה שנשלפת בפתאומיות.

הכל מתערבב בהרמוניה, כאילו הבלגן הזה נוצר בכוונה תחילה.

החשש שלי התחלף בהתרגשות מבעבעת.

המתח עדיין היה שם, אבל הוא הפך לאנרגיה. כזאת שאפשר לתעל, לאחד ולראות איך כל אחד מחלק את עצמו בשביל כולם.

*

ובתוך כל הסערה הזאת, היה רגע אחד של שקט.

דקלה.

אותה דקלה שתמיד ישבה בצד, שקטה, כמעט בלתי נראית.

עכשיו היא צעדה אליי.

לאט,

כאילו משהו בתוכה נפתח. היא הרימה עיניים, והקול שלה רעד: "חני… זה פתח לי את הלב. את לא מבינה. דווקא זה, דווקא הבלגן הזה, גורם לי להרגיש שיש לי מקום. שכולנו… ביחד".

המילים שלה פגשו אותי כמו ברק. הרגשתי דמעות חמות בעיניים.

איך כל הדאגה והמתח מתמסרים לרגע אחד של אמת.

עד אותו רגע הייתי עסוקה בלחשוב איך להחזיק הכל,

איך להציל את השבת.

ופתאום דקלה הראתה לי

שהברכה?

היא כבר כאן.

לא למרות הקושי,

אלא בזכותו.

*

בערב, כשישבנו סביב שולחן השבת, הסתכלתי על כל אותם זרים שהפכו ברגע אחד לאחים.

הריח של האוכל,

החום האנושי,

הצחוק

והסיפורים

הכל הפך ליצירת אמנות של ביחד.

בלב שלי היה שקט,

שמחה עמוקה שהכל הסתדר.

וזה הרגיש כמו עוד נס קטן שהתרחש ממש אל מול העיניים שלי.

*

אז בפעם הבאה שהחיים שלכם מתפוצצים באמצע

תזכרו: אולי זה לא חורבן.

אולי זו רק ההתחלה של נס.