כשהגשתי לו צלחת מרק, הוא שוב אמר: "לא צריך את זה, תודה"

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר, לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד".

*

עידו נכנס לבית חב"ד בגשם שוטף, ספוג כולו, אפילו התיק שלו טפטף מים על הרצפה. עמד רגע בכניסה, הביט מסביב – החום של המקום כמעט הכה בו פיזית – ואז הלך לשבת ליד השולחן הרחוק ביותר, הכי רחוק מהמרכז.

הגשתי לו מגבת יבשה. "תרצה כוס תה חם?".

"לא, תודה", הוא ענה מיד, בקול חד מדי. כאילו עצם ההצעה הפריעה לו.

הנחתי את המגבת לידו בכל זאת, בלי לומר מילה, והמשכתי הלאה.

ביום שישי, הוא עוד היה שם, יושב בפינה. הפעם בבגדים יבשים, אבל אותה הבעה. אנשים ניגשו, הציעו לו להצטרף, אבל הוא רק הניד בראשו וסימן שאין צורך.

כשהדלקתי את נרות השבת, העיניים שלי נדדו אליו. הוא ישב שם, ידיו שלובות, מבטו מרוכז בלהבות. לרגע אחד הוא נראה לי כמו ילד שהלך לאיבוד – כזה שלא בטוח אם הוא בכלל רוצה שימצאו אותו.

במהלך הסעודה, הצלחת שלו נשארה ריקה. כשהגשתי לו צלחת מרק, הוא שוב אמר, "לא צריך, תודה".

חזקי, שישב קרוב, חייך אליו פתאום ואמר: "אתה יודע, גשם מייבשים עם מגבת. אבל כשבן אדם מרגיש רטוב מבפנים – כשהלב שלו כבד, ספוג – הוא לא יכול להתייבש לבד. הוא צריך חום של אנשים, מקום להרגיש בו בבית".

עידו הביט בו במבט חד. "ואם אני לא רוצה להרגיש בבית?".

חזקי משך בכתפיים. "לפחות תדע שזה אפשרי".

בליל שבת ההוא, הוא קם באמצע הסעודה, שם את התרמיל על הכתף ויצא.

לא הופתעתי. לפעמים אנשים צריכים מרחק.

אבל אז, אחרי חצות, כשכבר כמעט כולם הלכו לישון, שמעתי דפיקה בדלת.

פתחתי. הוא עמד שם, הידיים שלו בכיסים, מבט מהוסס.

"יש עדיין תה?".

חייכתי. "תמיד".

נכנסנו פנימה. חזקי ואני מזגנו לו כוס תה חם. הוא התיישב, הידיים שלו עדיין בכיסים, ואז שלף אחת מהן, חימם אותה על הספל ולגם בזהירות.

הוא היה שקט, אבל לא מסוג השקטים הריקים. זה היה שקט שמלא במחשבות.

אחרי כמה דקות, כשהכוס הייתה כמעט ריקה, הוא הרים אלי מבט ואמר: "את יודעת מה מוזר?".

הבטתי בו, מחכה.

"שנים לא נתנו לי משהו בלי לרצות משהו בחזרה".

לא אמרתי כלום. רק הוספתי דבש לכוס שלו. לפעמים מתיקות היא התשובה היחידה.

הוא ערבב את התה לאט, כאילו סיבובי הכפית עוזרים לו לחשוב. "שנים לא נכנסתי למקום כזה", הוסיף בשקט.

"אז מה גרם לך להיכנס עכשיו?".

הוא צחק קצרות, בלי שמחה. "הגשם. אם לא הייתי נרטב לגמרי, לא הייתי דורך פה".

הנהנתי. "לפעמים רק כשבן אדם נרטב מבחוץ, הוא שם לב כמה הוא צמא מבפנים".

הוא הרים אלי מבט. לרגע, נדמה היה שהוא רוצה לומר משהו, אבל אז הסתפק בלגימה נוספת.

הפעם, כשהוא הניח את הכוס הריקה על השולחן, הוא לא הזדרז לקום.

הבטתי בו, ואז, כמעט בלי לחשוב, שאלתי: "איפה היית לפני שהגעת לכאן?".

הוא היסס רגע, ואז משך בכתפיו. "באיזה כפר נפאלי. שלושה חודשים לבד".

לא שאלתי למה. לפעמים אנשים בורחים. לפעמים הם פשוט הולכים לאיבוד.

"ולפני זה?".

הוא השפיל מבט אל הכוס הריקה, סובב אותה בין ידיו. "לפני זה... הייתי במקום שלא ממש רצו אותי".

שוב, לא שאלתי. אבל חשבתי על זה.

אחרי שתיקה קצרה, הוא נשען אחורה בכיסא והביט אל הנר הדולק שעל השולחן. "פעם, כשהייתי ילד, תמיד הייתי עומד ליד אמא שלי כשהיא הדליקה נרות שבת. הייתי מסתכל איך היא מכסה את העיניים, איך הפנים שלה מתרככות באור".

הבטתי בו, מופתעת מהחשיפה הפתאומית. "וזה היה חשוב לך?".

הוא חייך חיוך קטן, כמעט בלתי נראה. "אז כן. פעם זה הרגיש כמו משהו ששייך גם לי. אבל עכשיו...".

הוא עצר, הביט בנר, ואז משך בכתפיו.

"אתה נשאר פה עוד זמן?", שאלתי לבסוף.

"לא יודע".

כשהוא קם ללכת, עצר רגע בכניסה, הביט החוצה אל החושך והגשם שהמשיך לטפטף. אחר כך הסתובב אלי ואמר בקול שקט: "תגידי, אם אני אבוא מחר – זה בסדר?".

חייכתי. "תמיד".

הוא יצא.

התה היה עדיין חם.

והאור? הוא התחיל לדלוק.

*

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה... לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד".

האור שבמקדש לא כבה אף פעם. גם כשהכול חשוך, גם כשהנסיבות קשות—הנר חייב להמשיך לדלוק.

לפעמים אנשים דוחים את החום, לא כי הם לא צריכים אותו, אלא כי הם לא בטוחים אם הם עדיין מסוגלים להרגיש אותו..

אבל בדיוק בשביל זה יש נרות.

בשביל זה יש תה חם באמצע הלילה.

כדי להזכיר לכל אחד שהאור שלו עדיין שם.