חני ליפשיץ: "באתי רק לשבת בפינה"

זה היה לפני חודש.

ערב רגיל בבית חב"ד קטמנדו.

החצר כבר הייתה מלאה.

הכיסאות צמודים מדי, כמו שישראלים אוהבים, הצלחות – מתמלאות שוב, כאילו מי יודע מתי תאכל שוב אוכל כזה.

בפינה של שולחן אחד שרו אביתר בנאי,

ובשולחן אחר דיברו ברצינות על איך החומוס פה יותר טוב מאשר ביפו.

מישהי צחקה.

מישהו שפך מים.

עוד ערב של ריח, חום,

אנשים שבאו מרחוק כדי להרגיש קרוב.

ופתאום... הוא.

לא צעיר. לא מבוגר.

עיניים שיש בהן המון כאב,

ושקט.

גוף שפעם היה יציב יותר,

וחיוך שכבר לא מנסה לרצות אף אחד.

הוא נעמד לרגע בכניסה.

לא דיבר.

רק הסתכל.

היה משהו במראה שלו שתפס אותי מיד.

מכירים את זה?

ואז שאל, כמעט בלחישה: "אפשר לשבת בפינה? אני לא צריך הרבה. באתי רק לאכול משהו קטן".

הושבנו אותו ליד שולחן אחורי.

ליד שני חבר'ה עם חולצת טריקו מהצבא, ועיניים של מי שעדיין שם,

וליד בחורה אחת שאכלה הכול פעמיים.

"גם לי, וגם לגעגוע שלי".

ישבנו, חזקי ואני, גם אנחנו לידו.

בפינה.

רק לכמה דקות,

לפני שנחזור למטבח, לסלון, לשאר העיסוקים.

ראינו איך אכל.

בשקט.

כמו האנשים האלה, שכבר למדו לא לחכות שמישהו ישאל אם הם רוצים תוספת.

ואז,

בלי אזהרה,

בלי דרמה –

הוא התחיל לבכות.

כמו מים שזולגים מהסדק הראשון שנפתח.

דמעות לתוך המרק.

בלי קול.

רק נשימה קצת כבדה.

מישהו הגיש לו לחמנייה.

מישהי שתקה לידו בשקט מושלם.

וכולנו המשכנו –

כאילו כולנו יודעים את זה,

את הרגע הזה שבו משהו נמס,

ולא צריך שמישהו ישאל למה.

*

אחרי הארוחה, הוא ניגש אלי.

"אני גר פה, בהרים. שכרתי בקתה לפני חודשיים", הוא אמר.

"ידעתי שתיקות.

למדתי 'להיות'.

אבל בבית שלכם, חני,

בפינה הזו,

עם הצלחת הזו,

קרה לי משהו שלא קרה לי כבר הרבה זמן.

הרגשתי פתאום…

שיש לי מקום.

בלי להסביר.

בלי להצטדק.

בלי לצעוק את השם שלי.

"הייתי בפינה –

ומישהו ראה אותי".

*

יש אנשים שבאים בשקט.

יש כאלה שמתיישבים בפינה, כי זה הכי רחוק מהעיניים.

ויש רגעים שבהם מספיק

שמישהו יסתכל עליהם אפילו לכמה רגעים,

כדי להזכיר להם:

אתה לא שקוף.

*

לפעמים אני תוהה כמה אנשים עוברים לידי ככה.

בשקט,

מבקשים רק "פינה",

רק לא להפריע

ואני בכלל לא שמה לב.

לכו תדעו כמה לבבות נשברים לנו מול העיניים,

ואנחנו ממשיכים לשפוך להם אורז אל תוך הצלחת...