חני ליפשיץ: יש חיים אחרי שכבר גססת

יש חיים אחרי שכבר גססת.

*

נוי הגיעה אלינו בלילה, כשהשמש כבר שקעה מאחורי ההימלאיה וקטמנדו נעטפה בערפל.

ריח של סמים ומדבר אפל אפף אותה, ולא היה לי ספק – היא כבר לא הייתה כאן לגמרי.

הכניסה שלה הייתה שקטה, בקושי שמענו אותה, והעיניים שלה – עיניים שהיו פעם מלאות חיים – היו ריקות.

"הגעתי  כדי להפסיק", היא אמרה בקול נמוך, כאילו כל מילה שיצאה מפיה הייתה לה סבל. "אני לא יכולה יותר".

לא שאלתי יותר מדי.

כבר למדתי שלפעמים הכאב כבד מכדי להעמיס עליו שאלות. ביום הראשון היא פשוט ישבה בשקט בפינה, עיניה חלולות, כמו צל של מישהי שהייתה פעם מלאה בחיים.

ביום השני התחלתי לשמוע קטעי מילים, משפטים שלא תמיד התחברו.

ביום השלישי היא כבר סיפרה לי.

*

נוי הייתה פעם מישהי אחרת – בחורה שכולם אהבו, עם צחוק מתגלגל וחיים מלאים. ואז, באותו ערב נורא, הכל השתנה. היא הייתה ברכב עם כמה בחורים, חוזרים מטיול קצר. הכל התחיל להשתבש כשמישהו זר שלח ידיים, ואז עוד אחד...

הנפש שלה נשברה באותו הרגע.

תחושת הניתוק התחילה אז.

כל דבר בעולם הפך למרוחק, כאילו היא מסתכלת דרך זכוכית עבה. היא חיפשה משהו להרגיש, לחזור להיות היא עצמה, והתחילה לברוח. הסמים היו בריחה קלה, אבל בכל פעם, במקום לשחרר אותה, הם כבלו אותה יותר.

"בהתחלה זה עבד", היא סיפרה. "זה נתן לי רגע של שקט. אבל מהר מאוד זה כבר לא היה מספיק".

קטמנדו הייתה עוד בריחה. "חשבתי שאמצא כאן חופש", היא אמרה, "אבל מצאתי רק בור עמוק יותר". בעיר שהייתה מלאה בפיתויים ובחומרים זולים, היא שקעה עוד ועוד, עד שאיבדה כל זכר למה שהייתה פעם. היא ניסתה להפסיק – כל כך ניסתה – אבל הקולות הפנימיים שלה לא נתנו לה מנוח.

אני זוכרת איך באמצע הלילה היא רצה החוצה מבית חב"ד, רועדת כולה. "הם לא עוזבים אותי, חני", היא לחשה, עיניה מלאות פחד. "הם תמיד רודפים אחרי. אני לא יכולה להפסיק".

ישבתי לידה באותו הלילה, לא אומרת דבר. ניסיתי להגיע אליה – לא דרך מילים, אלא דרך נוכחות. להראות לה שהיא לא לבד, גם ברגעים הכי חשוכים.

"את לא צריכה לברוח יותר", אמרתי לה בשקט. "זה הזמן שלך להילחם. עליך".

היא לא האמינה לי בהתחלה. "מה אם אני לא אצליח?", היא שאלה, דמעות בעיניה. אבל לא ויתרתי עליה.

כל יום היה מאבק חדש.

כל יום היה צעד נוסף קדימה – לפעמים קטן, לפעמים כמעט בלתי מורגש.

בהתחלה, היא רק שתקה והקשיבה. לאט-לאט היא התחילה לשתף יותר. לספר על הכאב, על הפחדים, על ההתרסקות שלה. כל וידוי היה כמו אבן שהיא משחררת מהלב.

והיא התחילה להאמין.

זה לא היה קל. היו רגעים שהיא כמעט נשברה.

"למה בכלל לנסות?", היא שאלה פעם. אבל בכל פעם כזו, השתדלתי להיות שם ולהזכיר לה – היא הרבה יותר חזקה ממה שהיא חושבת.

*

חודשים עברו. היא התחילה למצוא את עצמה מחדש, את נוי שהייתה לפני הכאב.

לא מושלמת, לא בלי מאבק – אבל שלמה יותר. היא למדה לחיות עם הפחדים שלה, להתמודד עם הכאב במקום לברוח ממנו.

היום, כשהיא מביטה במראה, היא כבר לא רואה רק את הצללים. היא רואה את נוי.

אותה נוי שתמיד הייתה שם, רק מחכה שימצאו אותה שוב.

ולמה אני מספרת לכם את זה עכשיו? כי אנחנו בדיוק יושבות יחד. ממש עכשיו.

אני עם הקפה הרגיל, והיא עם השחור.

כשאנחנו בביקורים בארץ – נוי נמצאת איתנו כמעט כל הזמן.

היא מבקשת ממני לספר לכם שהיא מרגישה הרבה טוב.

היא מטופלת, מנוחמת, מרגישה אהובה.

נכוו שהיא עדיין לא מעזה להתלונן על אלה שהרסו את חייה. מי יודע?! אולי גם זה יגיע...

וגם אם לא, היא נלחמת על עצמה, וזה המון.

והיא מבקשת מכם לא להתייאש.

יש חיים אחרי שכבר גססת.

אפשר לחיות.

מותר לחיות.