גלויה מקטמנדו

לא ממש חיפשתי ללמוד את זה, אבל העיניים של רינת זרחו עם כל ניסיון שלי

כשנכנסנו אל הבקתה, אלירז כבר שכבה מעולפת על השטיח. "אני לא מאמין שבאתם!", יוגב נפל על צווארו של חזקי ולא ידע את נפשו מרוב התרגשות. "אנחנו עדיין מחכים לרופא המקומי"

"יש איזו מין תחושה כזו באוויר, כאילו מצאת משהו יקר מכדי להניח לו", מסבירה לי שיר מאוחר יותר, במרפסת הפתוחה, לאחר יום שלם של שיחות ולימוד מעמיק עם חזקי ואיתי

מחובתנו למצוא את הבן החמישי הזה, להזכיר לו שהוא יהודי, לקרבו אלינו באהבה ולהושיבו אל שולחן הסדר. ככה פשוט. בלי לשפוט. רק להרעיף עליו אהבה, וכמה שיותר. על כן, מלבד קטמנדו ופוקארה – לא שוכחים גם את אלה שמטפסים על ההרים

הוא מבקש להניח תפילין בפעם השנייה בחייו. "זה בשביל עם ישראל!", הוא אומר

אשר מביט אל תוך עיניו הירוקות של יצחק בן ה-12, ואומר לו שיעשה זאת. הוא מבטיח. ההשפעה של הילדים בשליחות גורמת לי לדמוע. תמיד. זה חזק ממני

היו כאלה שהרימו גבה על השהות שלו אצלנו. שאלו מדוע הוא לא מתגייס למילואים בשעה כזו, אבל זו היתה דווקא הזדמנות להעלות את הנושא החשוב של הלומי קרב

ואני חוזרת בבת אחת 3,335 שנים אחורה. חושבת על מה שראה משה רבנו כשירד מן השמיים: במה מקושטת בפרחים ועליה עגל זהב עצום ממדים

לא הפסקתי לחשוב עליה באותם ימים. כמו יצר הרע זה נכנס בי, ההשוואה הזו ביני לבינה. אוף. מה יש לי? למה פתאום קשה לי כל כך?

נכנסתי לשם אחת, ויצאנו חמש, היישר להדלקת נרות של שבת

הבטחתי לה שעל כל דמעה של עצב – עוד יבואו כל כך הרבה דמעות של שמחה

לפני 15 שנים עוד קראו לה ביהנדרא בסנט. היא התגוררה בקטמנדו. היום היא עליה שולמן

וכך, בשבת, ב-10 בבוקר, אחרי לילה שבו כמעט לא ישנתי, אני רואה את חזקי, בחולצה לבנה קצרה למרות הקור המקפיא ששרר בהרים, מגיע לבית הכנסת כאילו הכל כרגיל

"כל יום בשבילי הוא מסע של חיפושים, והרגליים שלי כבר כואבות". סיפור קטן, בלי זיקוקים

אני שואלת אותה איך היא מרגישה, כמו שאני תמיד עושה, אבל אז היא מזיזה את התלתלים שלה מצד לצד, מסתכלת עלי במבט חודר ושואלת אותי לאט לאט: "ואיך את?"

בהחלטה של רגע הוא רץ לחדרו של איתן ודופק על הדלת. "הערב נר ראשון של חנוכה", הוא אומר לו. "אתה יהודי ואני יהודי, בוא נדליק אותן יחד!"

"כולם פחדו ממנה. היא היתה קשה מאוד, אכזרית. הילכו עליה סיפורי זוועה"

הלוואי שיכולתי לספר שהיה לי קל לעזור לה. אבל האמת היא שזה היה ניסיון קשה

זה מרגיע אותי, קשה לי להסביר עד כמה. איכשהוא אני מרגישה שאני לא לבד בכל הסיפור הזה

אנחנו לא רגילים להיתקל באנטישמיות בנפאל כלל וכלל. והנה פתאום השכן שלנו, מוכר השטיחים, מתפרץ ומנופף בידיו באלימות

"האיש עם ההילה", הם קראו לו. גופו צמוק, ועיניו - אש יוקדת. השפה לא מוכרת. המילים עפות באוויר. "תניא...", הוא ממלמל. ואז הוא שר. וכשהוא שר, מלאכים שרים יחד איתו

"חשבתי שמחקתי אותם... שהם כבר לא קיימים אצלי...", הוא אומר בדמעות, "עד ארוחת השישי של הערב בבית חב"ד, האווירה המופלאה שיש אצלכם והילד האהוב הזה..."

אני עדיין מסתכלת לצדדים כשאני הולכת ברחובות קטמנדו, מה שלא קרה לי בכל 23 השנים שאנחנו בשליחות כאן. אבל נראה לי שהתחושה הזו היא נחלת כולנו – העם היהודי בעולם כולו

כמה היא סיפרה לי על התינוקת הזו. והיא יושבת שם ואוכלת סנדויץ' שניצל עם האצבעות העדינות שלה. אני לא רוצה לספר לה!

מייקל מחזיק את הספר הקטן כל הזמן באותו העמוד. כשכולם שרים, הוא מזמזם את המנגינה העתיקה של סבתא עם המילים בשפה הלא מוכרת. כשמשתחווים, הוא מניח לרגע את הספר על ספסל העץ וכורע אף הוא

יכולתי לספר לכם על ראש השנה העצום שהיה לנו, על השיחות שנרקמו בינינו לבין המוני נשמות שזכינו לארח, אבל מול עיני עומדת דמותה של אסנת

"ככה היה גם בית הספר, גם בשכונה וגם בצבא", היא לחשה, "אז למה לעזאזל חשבתי שבטיול זה יצליח לי פתאום?"

"תביני, הייתי מוכרחה ללכת! לא הייתי ראויה לכל הטוב הזה! אני לא ראויה לכלום!", היא התייפחה. "אתן הייתן טובות אלי כל כך, אבל אם רק הייתן יודעות את האמת עלי..."

"תקראי לי מנג'ו בוייני", היא מבקשת אותי. "אחות קטנה", בשפה הנפאלית. "אני אקרא לך חני דידי. כי את כמו אחות גדולה שלי", היא אומרת לי. "אף פעם לא היתה לי כזאת"

בימים היא צחקה בקולי קולות אל כל מי שנכנס, ובלילות היא בכתה אל תוך הכתף שלי. "אני היחידה בכיתה שהתגרשה בגיל צעיר כל כך", אמרה