"אבל לי אין מה לתרום", היא לחשה. משכן בלב קטמנדו

ערב שבת ירד על קטמנדו. בבית חב"ד הריחות של חלות טריות ותבשילים מילאו את החלל, והמטיילים החלו לזרום פנימה. חזקי היה בבית הכנסת  עם המתפללים ואני סידרתי ביחד עם סוניל  את הקערות עם הסלטים על השולחנות הארוכים.

ואז היא נכנסה.

שקטה, כמעט בלתי נראית.

היא התיישבה בצד, מבטה משוטט בחלל המואר, עיניה מתרוצצות בין הפרצופים המחייכים, בין מי שכבר הרגישו כאן בבית.

משהו בי זיהה את המבט הזה. ראיתי אותו כבר מאות פעמים – אולי אפילו אלפים.

המבט של מי שמטיילת כבר הרבה זמן, מחפשת משהו, אבל לא בטוחה מה.

ניגשתי אליה, חיוך קטן. "שבת שלום, איך קוראים לך?".

"נועה", היא ענתה, קול שקט.

"נועה", חזרתי אחריה, מגלגלת את השם על הלשון.

 "שם של תנועה. את הרבה זמן בתנועה?".

היא חייכה חיוך קטן, כמעט בלתי נראה. "משהו כזה".

התיישבתי לידה. "נועה, אני יודעת שזה אולי נראה לך מוזר – כל האנשים, הרעש, השירים – אבל את פה, וזה כבר אומר הרבה".

היא הרימה אלי עיניים, מופתעת. "מה זה אומר?".

"שמצאת את המקום שלך".

נועה שתקה. אולי חיפשה בתוכה תשובה. הסתכלתי על האנשים סביבנו – מטיילים שנכנסו לכאן במקרה ונשארו, אחרים שחזרו שוב ושוב, כל אחד עם הסיפור שלו.

ופתאום, ראיתי את עצמי.

לשנייה אחת, הרעש סביבי נמוג, וחזרתי אחורה בזמן – עשרים וחמש שנה לאחור, היום הראשון שלי כאן. אני זוכרת איך עמדתי במרכז קטמנדו, בין הרחובות הסואנים, השפה הזרה, הריח של הקטורת הנפאלית שהתערבב עם אבק הכבישים.

זרה.

לא שייכת.

אבל אז הושטתי יד.

נגעתי במשהו מוכר.

מצאתי את המקום שלי, לא דרך הצריפים או הסמטאות –

אלא דרך האנשים שהתחברו סביבי,

דרך הנתינה,

דרך יצירת בית במקום שלא היה בו בית קודם.

הצבעתי לעבר המטיילים שסביבנו. "את רואה? זה לא רק אנחנו שנותנים.

כל אחד פה תורם משהו –

חיוך,

יד עוזרת,

שיר.

ככה בונים בית".

"בית?", היא חזרה אחרי, ספק מבינה, ספק מפקפקת.

"כן", חייכתי. "כמו המשכן במדבר. בני ישראל הביאו כל אחד את מה שהיה לו – זהב, כסף, ארגמן. ומהחלקים הקטנים האלה נבנה מקום להשראת השכינה".

"אבל לי אין מה לתרום", היא לחשה, כמעט לעצמה.

לבי התכווץ לרגע.

כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה? כמה פעמים הרגשתי אותו בעצמי?

"את לא מבינה, נועה. גם נוכחות היא תרומה. עצם זה שאת כאן, שאת מוכנה להיות חלק – זה כבר אומר הכל".

היא הביטה בי, ואז סביב. הפעם מבטה היה אחר.

"את רוצה לעזור לי להביא עוד כמה סלטים לשולחן?", שאלתי, כאילו בדרך אגב.

היא היססה לשנייה, ואז קמה. "כן, למה לא".

החיוך שלי התרחב. "את רואה? עכשיו גם את חלק מהמשכן".

נועה נשארה לכל התפילה. אחר כך גם לסעודה.

כשכולם שרו יחד את "שלום עליכם", ראיתי אותה לוחשת בשקט את המילים.

וכשנגמרה הארוחה, היא ניגשה אלי, בעיניים בהירות יותר.

"אני חושבת שאני כבר לא צריכה לברוח, חני", היא לחשה.

מבינים?

המקדש שלנו לא נמצא במקום אחד.

הוא נודד,

בדיוק כמו אז, במדבר,

ומתמקם בכל מקום שבו אנשים תורמים מעצמם –

לבנה אחר לבנה –

ויוצרים

בית.