"אבל למה אני לא?" – על הנהגה, געגוע, והכוח להיות מאחורי הקלעים

יש רגע בפרשת פינחס שתמיד מצמרר אותי.

רגע קטן,

שקט,

אבל כזה שאומר הכול על מנהיגות אמיתית.

משה רבנו מגלה שהוא לא ייכנס לארץ ישראל.

והתגובה הראשונה שלו?

לא שאלה של "למה",

לא כאב אישי,

לא עלבון.

רק בקשה אחת: "יפקוד ה' איש על העדה...".

שיהיה מישהו שימשיך.

שיהיה מנהיג שייקח את העם קדימה.

בורא עולם עונה לו: קח את יהושע, הנח עליו את ידיך,

וברך אותו.

תן לו להוביל.

וואו! יש לי דמעות בעיניים כשאני חושבת על הרגע הזה.

אני חושבת על משה.

איך הוא עומד מן הצד, ורואה את ההנהגה עוברת למישהו אחר.

ופתאום אני קולטת...

גם אני חוויתי רגעים כאלה.

ואולי בעצם, כולנו.

לפעמים זה קורה כשאני מביאה מתנדבת חדשה לבית חב"ד.

היא נכנסת עם אור בעיניים, חיוך ענק, חכמה, נועם.

והיא יושבת לדבר עם מטיילות,

והלב שלי מתרחב.

באמת!

ברוב הפעמים אני רק מתרגשת!

שמחה כל כך  לראות את זה קורה.

אבל אז, פתאום, יש רגע.

קטן, לא מתוכנן.

שיחה מסוימת.

מבט.

חיבור.

ואיזה קול בתוכי לוחש: "רציתי להיות אני זו שעושה את השיח הזאת… את החיבור הזה...

למה אני לא?".

פעם זה היה יכול להרגיש לי כמו סכין בלב.

כאב קטן, דוקר.

כזה שממש לא נעים להודות בו.

זו לא קנאה.

מבטיחה לכם שלא.

זו תחושה קטנטנה שאני שקופה.

רק לכמה רגעים...

זה לא נוגע רק בשליחות.

גם באמהות,

גם בכל עשייה שבנית באהבה,

כשאת רואה את זה מצליח,

אבל מרגישה קצת מאחור.

עם השנים –

אני מבשילה.

משילה שכבות של אגו,

של רצון להיות בפריים,

ולומדת להסתכל מהצד.

ולהתרגש באמת.

כי כמו שהילדים שלנו גדלים –

גם מפעלים של שליחות גדלים.

ואמא טובה –

יודעת מתי להחזיק,

ומתי לעמוד בצד

ולמחוא כפיים.

לא כי היא מוותרת,

אלא כי היא סומכת.

זה לא תמיד קל.

גם אני נופלת שם לפעמים.

אבל כשאני מצליחה להזכיר לעצמי, באמת –

אני לא נעלמת.

אני נוכחת דרך כל מילה של מי שנתתי לו את הכלים לשליחות.

ככה נראית שליחות עמוקה באמת:

לא רק מי שעומדת על במה,

אלא מי שמניחה אותה.

משה רבנו אמנם  לא נכנס לארץ.

אבל הרוח שלו?

היא עברה ליהושע.

והיא ממשיכה לפעול עד היום.

גם דרכנו.

מבינים?

לפעמים, הנוכחות הכי חזקה

היא דווקא זו שנמצאת מאחורי הקלעים.

שמובילה בשקט...

שמניחה יד

ונותנת לאחרת לגדול.