הטלפון העיר אותנו בחמש בבוקר: "רודפים אחרינו"

השעה היתה חמש לפנות בוקר.

"‫רודפים אחרינו!", זעק אלינו בועז.

"זו הסוכה", הוא הסביר בין נשימות כבדות.

*

בועז ושי, שני חברים טובים, הגיעו אלינו מקיבוץ קטן בצפון הארץ. "אנחנו לא בקטע של תפילין", הם הכריזו מיד כשנכנסו, "וגם לא בקטע של לברך לפני האוכל".

צחקתי ואמרתי להם שאנחנו לא מכריחים אף אחד לשום דבר. רק דבר אחד אנחנו כן מכריחים: להרגיש בבית.

הם הביטו בי בספקנות.

בערב הראשון הם עוד ישבו בצד, התבוננו בשקט במה שקורה סביבם.

ראו את היחס האישי, את התדרוך לפני היציאה לטרקים, את ביקורי החולים, את חלוקת המכשירים הלווייניים ובלוני החמצן, את העצות שמקבלים המטיילים ואת הידיים הפשוטות שנשלחות לעזור.

ביום שלמחרת, הם כבר היו במרכז העניינים.

"הרב חזקי הוא המ"פ שלנו!", הם הכריזו בגאווה לכל מי ששאל. "מה שהוא יגיד – נעשה!".

לא עבר זמן רב, והם הפכו לבני בית.

בועז היה מלמד את הילדים שלנו שיעורים בחקלאות, ושי לימד אותם גאוגרפיה.

בהדרגה הם הפסיקו לחשוש, ואפילו ישבו בשיעורי היהדות שאנחנו עורכים בערב. היו להם שאלות, המון שאלות, והרבה תשובות שחיכו להם בדרך.

"מי היה מאמין שנהפוך למשפחה", הם אמרו לנו. "מה יגידו ההורים שלנו, שהתחברנו ככה למשפחה של דוסים?".

וצחקו.

*

הגיע חג הסוכות.

כמדי שנה, הכרזנו על תחרות הסוכה המושקעת בהרי ההימלאיה.

אנחנו מזמינים את המטיילים לבנות סוכה גם כשהם נמצאים הרחק למעלה, בהרים הגבוהים.

הם שולחים לנו תצלום של הסוכה, ואנחנו מצידנו מפנקים את הזוכים בקפיצת באנג'י בגבול טיבט,

או ברפטינג של שלושה ימים בנהר הקאליגנדקי.

אבל מעבר לפרסים – התחרות הזו נועדה לחבר את החבר'ה לחגים.

קל מאוד לשכוח את מועדי השנה כשנמצאים בין פסגות מושלגות.

מה שכן, אנחנו מדגישים בכל שנה: לשמור על הטבע, לא לפגוע חלילה בסביבה. שלא יֵצא שכרנו בהפסדנו.

בראש השנה וביום הכיפורים בועז ושי עוד היו איתנו, יחד עם מאות חברים וחברות יקרים. אבל לפני סוכות הם יצאו לטרק של האוורסט, לא לפני שהבטיחו להשתתף בתחרות.

הסברנו להם איך בונים סוכה כשרה, והם סיפרו שבקיבוץ שלהם אף אחד לא ממש בונה סוכה. מקסימום אוהל גדול, שבו עושים מסיבה לילדים.

וכך, בגובה העננים, הם בנו סוכה נהדרת, יחסית לתנאי השטח.

אבל מי היה מאמין שהעצים שבהם הם השתמשו, שנראו זרוקים באין דורש, היו שייכים למשפחה מקומית שחיה למרגלות האוורסט?...

"פתאום שמענו צעקות", סיפרו לנו בשיחת טלפון מקוטעת, "וחבורה של כפריים שעטה אלינו בפראות!".

הם היכו אותם עד זוב דם, ורדפו אחריהם עם מקלות.

"ניסינו להסביר שלא התכוונו לגזול שום דבר, ממש התנצלנו, הסברנו שרק רצינו כמה קרשים לסוכה ושנשלם להם על הנזק – אבל כלום לא עזר. הם המשיכו להכות בנו".

כשהבינו שהם במצוקה, התחילו בועז ושי לצעוד במהירות לעבר הכפר הסמוך, דינגבוצ'ה, בעוד המקומיים דולקים אחריהם.

שלוש שעות נמשך המרדף, כשאנחנו על קו הטלפון מקטמנדו, מנסים להרגיע את הרוחות.

המלצנו להם לנהל משא ומתן ולסגור על פיצוי הולם. שלחנו מהעיר קטמנדו כמה אלפי רופי למשפחה הכפרית דרך פורטר מקומי.

בסך הכול מדובר באנשים פשוטים ומיעוטי יכולת. זו הייתה הזדמנות לתקן, לפצות... וגם לעשות חסד.

*

בועז ושי ניצלו בנס.

הם לא הספיקו לצלם את הסוכה שבנו,

אבל מבחינתנו?

הם כבר זכו.

שלחנו להם גם את  הכרטיס לקפיצת הבאנג'י וגם כרטיס לרפטינג.

באתר הבאנג'י שעל גבול טיבט, מעל נהר ה"בוטי קוסי", עמדו שני החברים על קצה המצוק, בגובה 163 מטרים.

לפני שקפצו, הם הסריטו לנו סרטון קצר: הקדשה לבית חב"ד, לסוכה שאבדה אי שם באוורסט, וגם קצת – לבורא עולם.

"הוא כנראה כן קיים", הם אמרו בחיוך לפני שקפצו מן הגשר. "נראה שאפילו אנחנו התחלנו להאמין בו – דווקא פה, בגובה הזה".