"אולי אצליח להמשיך", אמרה. "אני יודעת שיש לי לאן לחזור"

היא נכנסה לבית חב"ד לבושה במעיל כתום דהוי. צעדים מהוססים, מבט כבוי – כזה שאני מזהה מיד. מבט של מישהי שעברה יותר מדי, מהר מדי.

"שלום", אמרה בקול שקט, והתיישבה ליד השולחן בפינה.

לא שאלתי שאלות. למדתי עם השנים לתת לאנשים את הזמן שלהם. שמתי לפניה צלחת מרק חם ולחמנייה, והמשכתי בעיסוקי. רק כשחזקי עבר לידה ואמר "ברוכה הבאה", שמעתי אותה עונה: "תודה. לא יודעת למה באתי, אבל הגעתי".

בערב, כשהמקום כבר היה שקט יותר, התיישבתי מולה. "איפה היית היום?".

"הסתובבתי בעיר", אמרה והורידה את המבט. "אתמול הייתי בטרק. היום הייתי אמורה להמשיך, אבל פתאום... לא הצלחתי".

שתקתי. ידעתי שאם תרצה, היא תדבר עוד.

"יש לי חברות שהמשיכו. אני פשוט... קפאתי. לא הצלחתי לזוז. אז ירדתי חזרה".

שתיקה. ואז: "זה קרה לי גם בצבא. גם אחרי. כולן המשיכו הלאה, ואני... נתקעתי".

לפעמים אין מילים מתאימות, רק נוכחות.

"זה לא שאין לך כוח", אמרתי אחרי כמה רגעים. "זה שהלב שלך אומר לך לעצור רגע, לנשום. זו לא חולשה. זה דווקא אומץ".

היא הסתכלה עלי, כאילו שוקלת את המילים. ואז לקחה עוד כפית מהמרק, נשענה לאחור ואמרה בשקט: "יכול להיות".

למחרת היא הגיעה שוב.

"אולי אצליח להמשיך", אמרה. "אבל גם אם לא – אני יודעת שיש לי לאן לחזור".

המעיל היה איתה מאז היום שבו החליטה לצאת לטיול. היא קנתה אותו בחנות קטנה בתל אביב, ממש רגע לפני הטיסה. המוכרת אמרה שזה צבע "שמח", שהוא "מחזיר אור". אבל היא רק רצתה משהו חם, משהו שיעטוף אותה.

זה היה המעיל שלבשה כשהגיעה לנפאל, כשעוד לא הכירה אף אחד. המעיל שחימם אותה בערבים הקרים בגסטהאוס, כשהיא ניסתה להעמיד פנים שטוב לה. המעיל שהיה איתה גם ביום שבו קפאה באמצע הטרק, כשלחץ כבד התיישב לה על החזה והזכיר לה ימים אחרים – ימים שבהם כולם המשיכו, ורק היא הרגישה תקועה.

ובכל פעם שהיא נכנסה לבית חב"ד, היא עדיין הייתה עטופה בו. כמו מגן, כמו שריון.

*

חודשיים עברו. החורף הנפאלי התחלף באביב, והמטיילים בבית חב"ד התחלפו גם הם. אני לא חשבתי עליה בכל יום, אבל היא נשארה איתי – המבט שלה, הדרך שבה החזיקה את הכפית כאילו מתלבטת אם לקחת עוד טעימה, המשפט האחרון שאמרה: "אני יודעת שיש לי לאן לחזור".

ואז, ערב אחד, היא חזרה.

הפעם בלי המעיל הכתום.

"שלום, חני", היא אמרה, עומדת בכניסה עם תיק קטן על הגב ושיער אסוף ברישול. לקח לי רגע לזהות אותה – לא בגלל שהשתנתה לגמרי, אלא בגלל שהאור בעיניים שלה היה אחר.

"אני לא יודעת אם תזכרי אותי", היא הוסיפה, אבל אני חייכתי.

"יעל", אמרתי. "המרק חם".

היא צחקה והתיישבה, בלי ההיסוס של אז. "המשכתי", סיפרה. "לא מיד. לא באותו יום. אבל לאט-לאט. שלב אחרי שלב. עצרתי כשנזקקתי לזה, אבל גם לא ויתרתי לעצמי. ולפני שבוע הגעתי לפס הכי גבוה שלי".

"וזה הרגיש אחרת?", שאלתי בעדינות.

"זה הרגיש שלי", היא אמרה, וכמעט אפשר היה לשמוע איך המילים מסדרות את עצמן אצלה בראש. "פעם הייתי מסתכלת על אחרים וחושבת – למה אני לא ככה? למה אני לא מצליחה כמו שהם מצליחים? אבל שם, בפסגה... הבנתי שאני לא צריכה להיות הם. אני צריכה להיות אני.

"עם העצירות שלי, עם הדרך שלי. וזה בסדר".

שתקתי לרגע, נותנת למילים לשקוע.

"אני שמחה שחזרת", אמרתי לבסוף.

"גם אני", היא חייכה. "אבל הפעם, לא כי אני צריכה מקום לברוח אליו. אלא כי אני יודעת שיש לי מקום לחזור אליו. וזה הבדל ענק".

יעל נשארה עוד כמה ימים, עוזרת פה ושם במטבח, מדברת עם מטיילים אחרים. כשעזבה שוב, ידעתי שזה הפעם באמת המשך, לא בריחה.

והמעיל הכתום? היא השאירה אותו כאן, תלוי על אחד הכיסאות. "אולי מישהי אחרת תצטרך אותו", אמרה.

בערב, חזקי הרים את המעיל והסתכל עליו רגע. "השאירה לך מזכרת?", חייך.

"לא לי", אמרתי, מניחה ספל תה לידו. "למי שתבוא אחריה".

הוא הפך את המעיל, בוחן את הקפלים הבלויים, את הצבע שדהה קצת. "את יודעת, זה מצחיק", אמר, "כמה אנחנו משקיעים במעילים. מחפשים משהו שיעטוף אותנו, יחמם, ייתן לנו הרגשה של ביטחון. אבל בסוף, כשאנחנו מרגישים חזקים יותר, אנחנו משאירים אותם מאחור".

הסתכלתי על המעיל וחייכתי. "אולי זה לא המעיל שמשאיר אותנו חמים", אמרתי. "אולי זה המקום שאנחנו מרגישים בו בטוחים".

חזקי הביט בי רגע ארוך, ואז הניח את המעיל בחזרה על הכיסא. "אז את חושבת שמישהי אחרת תלבש אותו?".

"אני בטוחה", אמרתי. "תמיד יש מי שצריכה קצת חום, עד שהיא תמצא את החום שלה בעצמה".

הוא הנהן, לגם מהתה, ואז חייך. "טוב, לפחות עכשיו אני מבין למה כל פעם שאני חוזר, אני מוצא עוד איזה מעיל או צעיף זרוק פה. את פשוט אוספת סיפורים".

"לא סיפורים", תיקנתי אותו. "אנשים".

בלילה, מטיילת חדשה נכנסה – מבט מהוסס, צעדים לא בטוחים.

"קר לך?", שאלתי.

היא הנהנה, ואני חייכתי.

"הנה. קחי את זה", אמרתי, מושיטה לה את המעיל הכתום.

היא לבשה אותו, הידקה סביב גופה. "תודה", אמרה בלחש.

"ברוכה הבאה", עניתי.