חני ליפשיץ: זה מה שאנחנו מחפשים – מקום שבו מותר לנו להישאר

מיכל לא בורחת.

היא רק מחפשת מקום שבו מותר לה להישאר.

*

הכפר היה קבור בעננים.

בקתות עץ דבוקות זו לזו, גג פח רעוע מעל תנור בוץ קטן ותינוקות יחפים מטיילים בין שלוליות.

עיניים סקרניות יש רק לילדים. המבוגרים שורדים.

ניחוח של עשן ועשבים רטובים מילא את האוויר.

וליד אחת הבקתות ישבה מיכל.

הצעיף שלה היה סגול כהה, אבל כבר דהה עם הזמן והאבק.

ידיים ארוכות ודקות, רגליים שלובות תחתיה,

והמבט?

הוא פשוט לא היה שם.

"מיכל?", שאלתי.

היא לא ענתה.

הנערה שברחה מצפת אחרי גירושין קשים ומרים כל כך – מצאה לעצמה פינה בעולם שאף אחד לא מגיע אליו.

היא חיה עם משפחה נפאלית, עשתה כלים, ניקתה רצפות, האכילה את הסבתא.

והם נתנו לה בתמורה:

אורז,

מקום לישון,

ואהבה בלי מילים.

לבית חב"ד היא לא נכנסה אף פעם.

גם לא כשנחתה בקטמנדו.

שמעתי עליה בעקיפין רק חודשיים אחרי שהגיעה.

בשקט בשקט הגעתי אליה.

בפעם הראשונה כמעט ולא דיברתי. רק חיבקתי.

 אחר כך ניסיתי לדבר.

הבאתי אוכל.

דיברתי על שבת. אולי תבואי?!

סיפרתי שכולם דואגים לה.

אבל מיכל רק משכה בכתפיים.

"כאן לא שואלים אותי מתי אתחתן שוב", היא לחשה לבסוף.

"פה אף אחד לא שואל אותי מה עשיתי רע שגרם לו לעזוב".

חזרתי שוב.

ובפעם השלישית הבאתי לה סידור קטן עם הקדשה.

היא לא פתחה אותו –

רק הניחה אותו ליד הכרית.

רק בפעם החמישית, היא שאלה אם נשאר לי תה עם קינמון.

וככה התחיל הקשר.

לא דרמטי. לא פתאומי.

משהו בה סדק את השתיקה.

לא לגמרי.

רק סדק דק.

כמו עץ קטן שנובט לאט, באדמה זרה.

היא התחילה לחכות לי.

בשתיקה.

לפעמים נתנה לי להישאר שעה,

לפעמים סגרה את הדלת.

ואז?

היא נעלמה לשבועיים.

לא כתבה. לא שלחה תמונות.

*

כשהגעתי, ראיתי אותה שוכבת על הרצפה.

מסתבר שלפני שבועיים היא נפלה בזמן ששאבה מים מן הבאר.

עכשיו הרגל שלה שבורה וכחולה לגמרי.

רק הסבתא הזקנה עוד מנסה לעטוף אותה בשמיכה קרועה. הידיים של הסבתא רועדות.

שאר המשפחה בכלל לא שם.

האמא הנפאלית רק אמרה לי בשקט:

"היא לא יכולה לעזור יותר.

 היא צריכה ללכת מכאן!".

היא לא בכתה.

העיניים שלה היו יבשות,

אבל כל הגוף שלה דיבר שברון.

כשהתיישבתי לידה, היא לחשה: "אני לא יודעת איפה מותר לי להיות עכשיו".

אז אספתי אותה.

כשהלב שלה היה שבור,

כשהרגל כאבה,

וכשהאמונה בכל דבר הייתה רק אבק.

בבית שלנו היא לא דיברה הרבה.

במשך שבוע היא רק שתקה.

אכלה קצת,

ישנה הרבה,

והסתובבה יחפה.

אבל אז הגיע ראש חודש,

והבאתי לה בגדים לבנים.

לא חדשים,

רק נקיים.

היא לבשה אותם, בלי לומר מילה.

בפסח היא חזרה לבשל.

היא קילפה קילו של גזרים, ואז עוד שניים.

וסיפרה לי שהיא זוכרת את אבא שלה צועק במטבח.

היא לא בכתה כשהיא אמרה את זה.

היא רק ביקשה לדעת איך עושים חרוסת.

ומשהו בי התכווץ.

אולי כי כולנו היינו צריכים פעם שמישהו יחכה לנו בלי לשאול שאלות...

ואולי כי לפעמים אנחנו מבינות את הפצע של מישהי אחרת – עוד לפני שהיא עצמה יודעת שהוא שם.

אה?

מיכל לא חזרה הביתה.

עדיין לא.

אבל היא הפסיקה לברוח.

והיום?

היא כבר לא שואלת אם מותר לה להיות אצלי.

היא פשוט נכנסת.

שמה מים בקומקום.

נשארת.

כי לפעמים, הדרך חזרה מתחילה בללמוד לבקש ספל תה,

ולפעמים – בלדעת שיש מישהו שאוהב אותך,

גם כשנשאר רק עשן.

ומיכל?

היא עדיין כאן. בנפאל.

היא כבר לא עומדת עם הגב לעולם.

היא שמה מים בקומקום,

ומניחה עוד כוס על השולחן.

"אצלך, מותר לי להישאר", היא אומרת לי כמעט כל בוקר,

 "אז אני נשארת!".

ואולי, בסוף, זה כל מה שאנחנו מבקשות:

פינה.

שקטה.

שבה -

מותר לנו פשוט להיות.