חני ליפשיץ: לכל מדרגה – צבע משלה. לכל מדרגה – האדם שצבע אותה

לצבוע. להקריב. להתחבר.

*

"תודה תודה תודה תודה!", היא קופצת עלי בחיבוק אמיץ. על לחייה שאריות של צבע צהוב ועל שערה פס אדום. "את לא מבינה בכלל כמה זה עשה לי טוב!".

התרמיל שלה זרוק לצד שער הכניסה. תנועותיה נמרצות כשהיא לוקחת אותו.

"עכשיו אני אלך לחפש גסטהאוס, ואחר כך אחזור לשניצל".

אני מתבוננת בנויה כשהיא מסדרת את התיק על הגב, והיא פתאום נראית לי גבוהה בהרבה משהייתה כשהורידה אותו.

זה היה אך לפני שעתיים. הגיעה מהודו. לבד. עיניה נודדות אנה ואנה.

"באתי לנפאל רק כדי לחדש את הוויזה, ואז חוזרת לשם", היא הבהירה מיד. "נהג המונית לקח אותי לבית חב"ד," היא הצטדקה. "לא ביקשתי".

מולה כבר עמלו החברים על צביעת המדרגות.

חייכתי אליה כשזרקתי לעברה את הסרבל הכחול, ואת המברשת האחרונה שנשארה פנויה. "איזה צבע את הכי אוהבת? צהוב? לכי על זה".

היא תפסה את המברשת, אבל לא מיד התחילה. הביטה סביבה – על התרמיל שזרוק ליד הכניסה, על המטיילים שכבר היו שקועים בעבודה, עלי.

"אני... אני לא ממש טובה בדברים כאלה", מלמלה, כאילו מתנצלת מראש על מה שייצא.

"שטויות", חייכתי. "זה לא מבחן. זה צבע. פשוט תתחילי, תני לזה לזרום".

היא נשפה קצרות, ספק בחיוך ספק בהיסוס, ואז טבלה את המברשת בצבע הצהוב. המשיחה הראשונה הייתה זהירה, כמעט רועדת. השנייה כבר הייתה בטוחה יותר. אחרי דקה היא כבר הייתה שקועה לגמרי.

*

בשנים שאני כאן למדתי שיש הרבה דרכים לשבור את הקרח.

ושלפעמים הדרך הכי טובה לחבר בין הלבבות היא לאו דווקא לתת, אלא לבקש עזרה – ולקחת.

יש לנו צוות של עובדים נפאלים שיכולים, למעשה, לעשות הכול: לצבוע ולשפץ, לקשט, לבשל ולאפות.

אבל הדרך לחבר את האנשים אל העשייה שלנו בבית חב"ד היא שייקחו חלק.

אם אנחנו רוצים שהם ירגישו בית במקום הזה שבנינו כאן – הם צריכים להיות חלק ממנו.

אם הם יקצצו ירקות, יאפו חלות, יתלו מודעות או אפילו יצבעו את המדרגות – הם לא רק אורחים כאן. הם שייכים.

והאמת היא, שיש פה גם שיעור בענווה.

גם אם אתה בעמדה של נתינה – תמיד יש לזה שנכנס בשער משהו לתת לך.

*

השבת התחלנו לקרוא בחומש חדש, שילווה אותנו במשך השבועות הקרובים – חומש ויקרא.

הוא מתחיל בבקשה של בורא עולם מבני האדם להקריב לו קורבנות: "וַיִּקְרָא אֶל-מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה', מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת-קָרְבַּנְכֶם".

בשביל מה הוא צריך את הקורבנות האלה בכלל?

הנה לנו שיעור עצום בלדעת לבקש ולקבל.

דוגמה אישית מבורא עולם בכבודו ובעצמו, שמבקש מאיתנו לתת לו.

הוא יודע שעצם זה שניתן לו – יחזק את הקשר בינינו.

אז פעם זה היה בצורה של קורבן, והיום בצורה של תפילה.

כל אחד והתפילה שלו ליושב במרומים.

*

גם בזוגיות זה ככה.

מצאתי עם השנים שחלק בלתי נפרד מהלימוד של חיי נישואין הוא לדעת לקחת עצה, לבקש מילה טובה, חיוך.

גם כשאנחנו יודעים את התשובה,

וגם כשנדמה לנו שהרעיון שלנו חכם דיו...

עצם זה שאנחנו מתייעצים זה עם זו,

חולקים את המחשבות,

מקשיבים לחוכמת הלב של בן הזוג –

מחבר אותנו עשרת מונים האחד לשנייה.

*

במוצאי השבת ישבה נויה על המדרגות עם חברות שהיא הכירה במהלך השבת אצלנו.

צחוק הפעמונים שלה נעם לאוזני.

המדרגות כבר היו צבועות כולן.

כל אחת בצבע אחר.

צהוב. אדום. כחול. ירוק.

צבעוני, כמו שאני הכי אוהבת.

לכל מדרגה – יש האדם שצבע אותה.

לכל אדם שצבע אותה – יש הסיפור שלו.

ומכל סיפור אפשר ללמוד,

ולקחת,

כל כך הרבה.