חני ליפשיץ: מה עושים כשלא קורה הנס?

ביום חמישי, חזרו אלינו תינוקות מן השבי – כחללים.

הכאב צורב, והחלל בלב אינסופי.

הנס, שציפינו לו כל כך, לא קרה.

יום חמישי היה גם יום פטירתה של הרבנית חיה מושקא, רעייתו של הרבי מלובביץ'.

אני חושבת עליהם, עליה, ועל משמעות היום הזה עבורי, עבורנו.

*

לפעמים,

אנחנו מייחלים לנס.

מתפללים לו,

דורשים אותו.

אבל הוא לא מגיע כפי שציפינו.

לפעמים הוא מתעכב,

לעיתים הוא נסתר,

ולפעמים – נראה שהוא לא קורה בכלל.

הרבנית והרבי היו הכתובת לאינספור אנשים. הם נתנו בית, תקווה, אמונה ושליחות.

אבל להם עצמם?

לא היו ילדים!

הנס הזה לא קרה להם.

יותר מזה,

בכל אותם שנים שבהם הם רצו כל כך ילדים משלהם – הרבי ברך אחרים בילדים,

והברכות הללו? הן התגשמו.

הוא ראה את הנס מתגשם עבור אחרים,

אך עבורו ועבור אשתו הרבנית –

הנס לא הגיע.

ובכל זאת,

הוא לא חדל להאמין.

הוא המשיך לברך,

להעניק אהבה,

חום,

עידוד ושליחות – לכל קצוות תבל.

*

אני חושבת על כל זה עכשיו, בזמן הזה. על כל מה שאנחנו עוברים.

על השאלות,

על הכאב,

על הניסיון למצוא את הטוב גם ברגעים בהם כאילו אין טוב.

ועל כמה שאנחנו עם מופלא.

כמה אהבה יש בנו,

כמה נתינה,

כמה עוצמה.

לא תמיד אנחנו רואים את הנס בעיניים,

אבל זה לא אומר שהוא לא כאן...

לפעמים הנס –

הוא עצם העובדה שאנחנו קמים בבוקר וממשיכים.

שאנחנו לא מוותרים.

שאנחנו לא שוכחים את טוב הלב שבנו,

את האור שאנחנו יכולים להאיר,

גם כשנדמה שהעולם חשוך...

*

הרבנית והרבי הראו לי את הדרך. להאמין.

לתת.

גם כשנדמה שהנס,

הפעם,

פסח עלינו.

אבל לא רק להאמין – גם לעשות. גם לקום ולפעול,

לחבק ולתמוך.

הכאב לא יכול לשתק אותנו,

הוא רק מחזק את ההכרה בכך שאנחנו חיים,

שאנחנו עם אחד,

ושאסור לנו להפסיק.

כי ככה בנוי העם שלנו –

מתוך החורבן תמיד נבנה מחדש.

מתוך הכאב, אנחנו מוצאים כוחות להמשיך.

היום הזה מזכיר לנו: גם כשקשה, אנחנו ממשיכים.

גם כשנדמה שהנס לא הגיע – אנחנו לא מפסיקים להאמין.