להיתקל בפרה קדושה באמצע החיים - זה לא צחוק

לפעמים, זה לא השלג שמקפיא את הדם –

אלא זוג עיניים שקטות של פרה קדושה, בדיוק באמצע הכביש.

כמשפחה שחיה בנפאל, למדנו את זה על בשרנו: בפרה – לא נוגעים.

לא נוגעים, לא מצפצפים, לא משתיקים.

גם אם היא נראית הכי חמודה בעולם.

גם אם היא חוסמת את כל הציר.

זה לא רק נימוס. זו אמונה. כבוד עמוק, עתיק, בלתי ניתן להסבר במונחים מערביים.

זו נפאל. ככה זה גם בהודו השכנה.

כולם מדברים על ההימלאיה.

על הזריחות שמצדיקות השכמה בארבע בבוקר. על מנזרים, שקט, חיפוש עצמי.

אבל אף אחד לא מזהיר אותך מהדבר שבאמת עלול להפוך לך את הטיול – ולפעמים את כל החיים:

פרה.

*

זה קרה בשעות הצהריים המוקדמות.

הייתי במטבח של בית חב"ד, מבקשת  שוב מקומאר הטבח שישים יותר טחינה ליד האורז (באמת, כמה אפשר אורז בלי טחינה?).

ופתאום – בום.

הדלת נפתחת. בחור מתפרץ פנימה, לבן כמו הקיר. התרמיל המרושל שלו משתלשל לו מהגב, הידיים שלו רועדות, העיניים אדומות מדמעות.

"אני תומר", הוא לוחש. "ואני בצרות. גדולות".

שקט.

הוא בולע רוק, נשימה עמוקה – ומתחיל לספר.

הוא היה בתחילת הדרך לפוקרה. באופנוע שכור. כביש הררי מתפתל.

רוח קרירה, שמש עוקצנית.

ואז – פרה.

עומדת. באמצע הנתיב.

הוא לא דרס אותה. לא פגע בה.

רק נגע קלות.

המראה של האופנוע שפשפה את הצד שלה.

ושם התחיל הסיוט.

"תוך דקה", הוא מספר, "אני מוקף. בעשרות אנשים. האחד צורח, השני מצלם, השלישי מרחיק ממני את הילדים.

"ואז – שוטר. כאילו צמח מהאדמה. מסתכל לי בעיניים. לא צועק. רק לוחש: 'לפגוע בפרה – זה כמו לפגוע באל. אתה עומד להיכנס לכלא. לכמה חודשים'".

השוטרים הנפאלים  לקחו לו את כל המסמכים שעליו, וציוו עליו לחזור אליהם תוך שעה עגולה.

תומר רץ מיד לבית חב"ד.

הוא רעד. ממש.

לא ידע אם לברוח, לבכות, לכרוע ברך.

ואני – מתוך הרגל כמעט אמרתי: "זו רק פרה...".

אבל עצרתי.

כי פה – זו לא "רק" פרה.

פה היא סיפור אחר לגמרי.

בתרבות ההינדואיסטית, הפרה היא אם. חיים. שפע. נתינה שאין לה תנאי.

יש שמאמינים שבתוכה שוכנים שלושים ושלושה מיליון אלים.

כן – לא מטאפורה. אמונה חיה. קדושה.

אי אפשר לפגוע בה. אסור להעליב אותה. אפילו לגרש אותה – זו חוצפה.

היא לא חיה.

היא סמל.

אז ישבנו עם תומר.

תרגמנו לו איך מתנצלים בנפאלית.

איך אומרים "טעיתי" מבלי להיתפס כמי שמתחצף.

הלכנו יחד אל השוק.

בחרנו במחרוזת פרחים – זהב וסגול.

ויצאנו,

אל הכביש שבו הכול קרה.

הרגליים של תומר רעדו.

הוא התקרב אליה ביראה.

כאילו היא עומדת לשפוט אותו...

בהיסוס שלח ידיים רועדות, הניח את המחרוזת על צווארה.

התכופף.

לחש משהו – אולי תפילה. אולי בקשת סליחה. אולי שניהם.

האנשים סביב הביטו בו.

מישהו חייך.

והשוטר? הוא הנהן.

וזה הספיק.

והפרה?

הפרה עמדה שם.

שקטה.

שלמה.

לעסה גזע בננה כאילו כל הדרמה האנושית הזו לא נגעה לה.

ואולי באמת לא נגעה.

אבל בתומר – היא נגעה. חזק.

הוא מספר שמאז למד שיעור.

שמה שמסוכן באמת בטיול בנפאל?

זה לא ההרים.

לא הנהגים.

לא הגשרים.

זה להיתקל בפרה.

באמצע הכביש.

*

תומר נשאר בבית חב"ד עוד זמן רב.

הוא הפך לבן משפחה.

כן.

יש כאלה שבאים בשביל הטרק, אבל נשארים – כי משהו בלב נעצר.

לפעמים, דווקא מול פרה קדושה.

באמצע החיים.