חני ליפשיץ: כולנו רוצים עכשיו חיבוק מבורא עולם

בדרך להלוויה של משפחת ביבס עומד עם ישראל, לב אחד, כאב אחד. ולמרות השבר הגדול, יש שם גם ידיעה ברורה: אנחנו לא לבד.

אני רואה איך אנשים מתקרבים לאמונה אחרי כל מה שעברנו.

זה לא קשור לדת, זה לא משנה אם אנחנו דתיים או חילונים – הצמא לאמונה מורגש בכל מקום.

הצורך להתחבר למשהו גדול יותר מעולם לא היה חזק כל כך.

זה מורגש גם בחזרה של החטופים. הם חוזרים פצועים, אבל עם מבט אחר בעיניים.

הם יודעים.

הם היו במקום החשוך ביותר, ושם, בתוך חוסר הוודאות, בתוך הפחדים הכי עמוקים – דווקא שם הם החזיקו באמונה.

אם יש דבר אחד שהם מביאים איתם חזרה, זה את ההבנה הפשוטה והעמוקה –

שיש משהו מעלינו!

יש מישהו מעלינו!

הוא זה שמחזיק אותנו – והוא זה שמחזיק גם אותם.

החטופים מספרים לנו איך הקידוש, התפילה ועשיית הדברים הפשוטים – שעד אז לא היו חלק מחייהם – הפכו לכלים שמחזקים את נפשם. הם מצאו בהם מקור לעוצמה, תזכורת לכך שגם ברגעים של חושך וייאוש – קיים פתח לאמונה שמחייה ומחזקת את הנפש.

בבית חב"ד בקטמנדו זה מורגש כל כך. מאז השבעה באוקטובר, אנחנו רואים יותר ויותר אנשים שמתחברים לאמונה.

הם מחפשים, מגיעים עם שאלות ורצון להבין. יש כאלה שמבקשים להניח תפילין לראשונה אחרי שנים.

מישהו אמר לי ולחזקי לא מזמן: "אני לא יודע איך להסביר את זה… אבל אני מרגיש שאני צריך חיבוק מאלוקים".

זה שיעור גדול גם לנו, הדתיים,

אין לנו מונופול על האמונה.

אין לנו מונופול על ארון הספרים היהודי,

ואין לנו מונופול על היהדות עצמה.

היא של כולם!

היא מה שמחזיק אותנו.

היא מה שמאחד אותנו.

היא לא רק תיאוריה – היא הדרך שבה אנחנו חיים, הדרך שבה אנחנו מוצאים תקווה גם בימים האפלים ביותר.

אין לי ספק בכלל שאם היה רבי לוי יצחק מברדיטשוב, סניגורם של ישראל, חי היום – ודאי  היה מרים ידיים לשמיים, וזועק לבורא עולם: "תראה איזה עם מדהים יש לך!!! רחם על העם הזה, ותראה לעולם עד כמה הוא ואתה חזקים ביחד!".