"השיחה שלנו שינתה לי את החיים", היא אמרה בשקט. ולי בכלל לא היה כוח אז

אני בדרך חזור מהרצאה, ויש לי זמן לכתוב. ואני חייבת לספר לכם משהו שקרה לי הערב!

בשבועות שאני בארץ יוצא שאני כמעט כל ערב על הבמה במקום אחר. זוכה להביא את סיפור השליחות שלנו לעוד ועוד קהלים.

חלקם פרצופים מוכרים ממפגשים קודמים, וחלקם חדשים לגמרי.

אני אוהבת את הרגע הזה, לפני שמתחילים, כשהשקט מתערבב בציפייה, וכשאני מביטה בקהל ותוהה אילו סיפורים הם מביאים איתם, ואילו סיפורים הם ייקחו הביתה.

הערב, באמצע ההרצאה, אחרי שסיפרתי על בית חב"ד, על המטיילים, על חילוצים ועל רגעים של חיבורים בלתי צפויים, יד נשלחה באוויר. זו הייתה אישה צעירה, עם מבט כזה, מהסוג שגורם לך להרגיש שהיא עברה דבר או שניים בחיים.

"איך את מצליחה להישאר חזקה?".

השאלה נחתה עלי פתאום, באמצע ההרצאה.

"מה זאת אומרת חזקה?", שאלתי.

"כשהכול מתפרק מסביב, כשאת רחוקה מהבית, מהמשפחה, איך את לא נשברת?", היא אמרה, והמילים יצאו ממנה לאט, כאילו היא חוששת שהן ייפלו ויתנפצו.

הבטתי בה לרגע. זו לא הייתה שאלה סקרנית. זו הייתה שאלה של מישהי שמחפשת תשובה עבור עצמה.

"אני לא תמיד חזקה", השבתי בשקט. "האמת היא שאני נשברת לא מעט. אבל למדתי שאפשר להיות חזקה גם בתוך השבר. לפעמים, כשמרגישים שהכול מתפרק, זה רק סימן שמשהו חדש נבנה. אנחנו רק צריכים להסכים לעמוד שם, להרגיש את זה, ולתת לעצמנו זמן".

האולם היה שקט, ורק מבטה נשאר עלי, עמוק ומלא מחשבה.

בסיום ההרצאה היא ניגשה אלי. "חני, את באמת לא זוכרת אותי?", היא שאלה. הסתכלתי עליה ולא זיהיתי.

"פעם היית האדם היחיד שהקשיב לי", היא לחשה פתאום. "נפרדתי ממנו. חזרתי לעצמי".

ואז הבנתי – זאת היא!

היא הייתה הבחורה שהגיעה לבית חב"ד לפני חמש שנים, אחרי שברחה ממערכת יחסים הרסנית וקשה.

ישבנו אז כל הלילה ודיברנו.

"השיחה שלנו שינתה לי את החיים", היא אמרה בשקט.

כששמעה את זה, נזכרתי בדיוק איך הרגשתי באותו ערב בבית חב"ד.

 לא היה לי כוח לאנשים.

הייתי טרודה בעניינים אישיים, מותשת כל כך מהיום הזה, והדבר האחרון שרציתי היה לפתוח את הלב לעוד מישהו.

אבל אז היא הופיעה, עם תיק קטן ופרצוף עייף, נראית כאילו היא מתנצלת על כל צעד שהיא עושה.

הראש שלי היה עמוס במחשבות, והלב כבד.

לא היה לי כוח לאנשים, לא לשאלות, אפילו לא לעצמי.

רציתי לשלוח מישהי מהבנות שמתנדבות אצלינו כדי לדבר איתה, אבל משהו עצר אותי.

אולי זה היה המבט שלה,

אולי הבקשה השקטה שלה, שכמעט לא נשמעה: "אני צריכה לדבר איתך, חני".

אמרתי לעצמי: נו, טוב, ניתן לה כמה דקות של תשומת לב. הרי זה לא כזה מאמץ.

אבל הדקות הפכו לשעות.

היא סיפרה על חיים שבורים. מהרגע שבו נולדה היא היתה קורבן לאלימות – בבית, ועכשיו גם בזוגיות...

סיפרה על בריחה מעצמה מתוך ייאוש.

זנחתי את כל מה שהטריד אותי באותו ערב, ופשוט הייתי איתה. הקשבתי.

בסוף הערב לא הרגשתי שעשיתי משהו גדול. חשבתי: לפחות עזרתי לה קצת.

אולי אמרתי לה כמה דברים שיש בהם טעם.

ועכשיו, כשהיא עומדת מולי בהרצאה, חזקה ומלאת חיים, מספרת שהתחילה חיים חדשים – אני מבינה שהערב ההוא, שבקושי היה לי כוח אליו, היה נקודת מפנה עבורה.

היא לא הייתה אותה בחורה שבורה שהגיעה אלי אז.

עמדה מולי מישהו שצמחה מתוך הכאב, שהחזירה לעצמה את הזוהר בעיניים.

עכשיו, כשאני יושבת בתוך המונית, אני חושבת לעצמי כמה פעמים אנחנו דוחים רגעים כאלה – נמנעים מהקשבה, כי נדמה לנו שאין לנו כוח.

אבל לפעמים,

דווקא ברגעים שבהם נדמה שאין לנו כלום לתת –

אנחנו הופכים למגדלור של תקווה עבור מישהו אחר.