הידעתם? בשפה הסינית, אותו סימן מציין גם משבר וגם הזדמנות (危机, או: 绝处逢生). השפה העברית אפילו אופטימית יותר: "משבר" הוא קושי, אבל הוא גם הכיסא של היולדת. תקופות מצוקה הן צירי לידה לקראת משהו חדש שנולד. אי אפשר לשנות את העבר, אבל באמצעות הזיכרון, אפשר לשנות את העתיד. כיוון שרבים מהנערים בסיכון עברו קשיים וטראומות, הידיעה הזו חשובה והכרחית ליצירת אווירה מרפאת.

לדוגמה, בזמן השואה, אחד האסירים באושוויץ עלה על רעיון מכונן – לעשות הכל הפוך מהנאצים: הנאצים גילחו ראשים, שלא תהיה תספורת מיוחדת, החליפו שם במספר, לקחו את חופש הבחירה, ובכך ניסו לגזול את האנושיות הייחודית של כל אדם. הם שמו לב שכך בלי יעוד ומשמעות, אנשים פשוט לא שורדים. אותו אדם (שמו היה ויקטור פרנקל) עשה בדיוק הפוך. הוא יזם שיחות עם חבריו האסירים. הוא הקשיב בקפידה לסיפורים שלהם, מה הם עשו לפני המלחמה, וניסה לשמוע מה הייחודיות שלהם, מה הניסיון שלהם. ואז, הוא שאל אותם איך לדעתם האירועים שהם עוברים, ישפיעו על עבודתם המקצועית והאישית אחרי שהמלחמה תסתיים. רוב האסירים לא הבינו בכלל מה הוא רוצה מהם, כי לא היתה נראית שום תקווה באופק, מעבר לארובות המשרפות. ובכל זאת, אחרי שחשבו על זה, הם הבינו איך אירועי המלחמה נתנו להם זווית אחרת לחיים. פרנקל ניסה לדייק ולחדד את החזון לעתיד אצל כל אסיר. הוא ראה שכל אסיר כזה, שהתחיל לחשוב על "היום שאחרי", שיפר במאות אחוזים את יכולתו לשרוד!

הוא השתדל לעשות שיחה כזאת עם כמה שיותר אסירים, מתוך הנחה שכאשר יש לאדם תכלית ומטרה, הוא יכול להבין למה הוא היה צריך לעבור מה שהוא עבר! לפעמים הטראומה נגאלת רק כשהיא הופכת להיות מקור ומניע לשְּׁלִיחוּת של הנפגע. הרבה אנשים גדולים, שעשו דברים גדולים, העידו שהמניע שלהם היה הקשיים והטראומות שעברו, ולכן יש לזה חלק מכריע בתהליך הריפוי והשיקום.

האדמו"ר מחב"ד, הרבי מליובאוויטש, עודד מאוד את אותו ניצול שואה, ויקטור פרנקל, לכתוב ולפרסם את תובנותיו, כמה חשוב לחפש משמעות, כמה חשוב להבין שהנפש אינה רק מחפשת עונג או עליונות אלא יש בה גם נפש אלוקית שמחפשת את המעבר. לכל אדם זה חשוב, אבל למי שמתמודד עם טראומה או סבל, הקומה הזאת יכולה לתת מזור ונחמה, שליחות ותקומה.

זה תהליך שאי אפשר להאיץ. אנשי טיפול שמנסים בכוח להכניס משמעות באירועים קשים, יכולים להרוס. לפעמים דווקא השתיקה וההזדהות מהווים קרקע נכונה לקומה הבאה של הצמיחה, שכמו כל צמיחה, יש לה קצב משלה. השלב הראשון הוא "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ויקרא י', ג'), שתיקה מול המציאות, בלי לנסות להלביש הסברים חכמים וחשבונות שמים. ניסיונות כאלו יכולים לעכב את שלבי הצמיחה. אבל מצד שני, צריך לקחת בחשבון שאחרי שלב הדממה הדקה הזה, עוד יבואו שלבים אופטימיים בדרך לצמיחה ולתיקון. בעברית קוראים לזה: נחמה. הסתכלות אחרת, שלמה ומלאה, מתוך הקשר רחב, על אירועי העבר.

ה' יעזרנו וינחמנו בקרוב!