כל אחד במסע שלו נדרש להתמודד עם כאב, ולבחור בחיים. איך עושים זאת?

במיוחד השנה, אירועי מצרים מקבלים פרספקטיבה אחרת. המצרים שלטו בנו, העבידו אותנו בפרך. אנחנו כבר יודעים איך נראים שורדי שבי. גם אם שלמים בגוף, משהו בנפש שבור. זו ממש טראומה, ברמה של קושי לתפקד ביום (סיוטים בלילה). משהו בביטחון בעולם נסדק. אתה יכול להוציא את האדם ממצרים, אבל לא קל כל כך להוציא את מצרים מהבן אדם. אז נכון, עברנו את פרעה, נעבור גם את זה. ובכל זאת, איך מחזירים אמון בעולם אחרי חוויה קשה כל כך?

אולי תהליך הריפוי הלאומי שלנו מהטראומה הלאומית של שעבוד מצרים, יכול לתת גם לנו קצת כלים ותקווה לטראומות הנוכחיות שלנו. אחרי הטראומה שעברנו במצרים, אנו נדרשים לדבר. לשחרר. זו בעצם מצוות ליל הסדר, מצוות הגדה של פסח. להגיד. פשוט לדבר על זה. לתת מילים לכאב. הדיבור, הפה הסח, הוא חלק מהותי מתהליך הריפוי. זה מאפשר עיבוד מחדש מתוך הקשר רחב, וזה מאפשר ללמוד לחיות עם זה מתוך גישה בעלת תקווה.

ליל הסדר הוא מרפא לנפש, ומבחינה מסוימת הוא מלמד אותנו איך לתת ביטוי לכאב. להוסיף ניגון. זה מדהים לראות איך המילים רלוונטיות כל כך: "אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו". וואו. מילים קשות, ובכל זאת, שרים אותם, כל אחד בלחן שלו! וגם שרים את ההמשך: "והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם". עם ישראל חי. קצת יותר מפוכח. קצת יותר משוחרר מקונספציות.

עם ישראל עובר כאן תהליך של בירור. יש עוד כברת דרך לפנינו. אבל יש גם כברת דרך מכובדת מאוד אחרינו. לכתחילה אולי היינו מעדיפים מסלול כואב פחות. אבל אורג ההיסטוריה ובורא הנשמות מבין שדווקא מתוך הכאב צומח לו לב (ואין דבר שלם יותר מלב שבור...), וכך, כל אחד במסע שלו נדרש להתמודד עם כאב, ולבחור בחיים. לראות ולהתמקד בטוב. לייצר ניגון אופטימי למרות הכל.

בחינוך זה תנאי קריטי. הילדים לא משבשים לנו את התוכניות. הם אלו שמקרקעים אותנו מהדמיונות שלנו, ודרך הליווי שלהם, עם כל הקשיים, הביזיונות, הדאגה והבושה, אנחנו לומדים לקבל אותם, לקבל את המציאות, וזוכים לאמונה אותנטית ואמיתית הרבה יותר.

בהפטרה שלנו השבת, מובאת הנבואה האחרונה בתנ"ך, נבואת מלאכי, שבה כתוב הפסוק הבא: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא, לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם". מענין, שהתשובה שתגיע בזכות אליהו הנביא, אינה רק של אבות ואינה רק של בנים, אלא של אבות על בנים. כולנו זקוקים לאליהו הנביא שיבוא כבר. יש כאן ניתוח לב פתוח, לא פחות, שמעמיד את כולנו לבירור דק ונוקב. תהליך ההתמודדות מול אותם בנים ובנות יקרים, מחייב אותנו לצאת מהמקובעויות שלנו, ולהתחבר לנקודה הכי פנימית בנשמותינו. יהי רצון שנזכה!