כל התכנים של יהוסף יעבץ

האם זו אוניית סוחר נייטרלית, או נושאת אספקה לצוללות גרמניות? האם האור שנעלם מאחורי האי הוא חלק משיירה מוסווית, או סתם ספינת דיג מאוחרת? מתוך הצללים הללו היא בנתה, לילה אחרי לילה, דו"חות קרי רוח שהוזנו למערכת המודיעינית הבריטית

הוא ועמיתיו אספו תולדות חיים מפורטות של אנשים עם מחלות כרוניות, והשוו בין דפוסי אישיות, טיפול במתח, תחושות בדידות או תמיכה – לבין מדדי מערכת החיסון ומצב המחלה. שוב ושוב עלה אותו דפוס: אנשים עם תחושת חוסר אונים, בידוד רגשי או קונפליקטים פנימיים חריפים – נטו ללקות במחלה קשה יותר, או בהתקפים תכופים יותר

לראשונה מאז ימי בית שני, כוח נוכרי מכריז בפה מלא שהוא מכבד את קדושת ירושלים של כל הדתות, והעיר ניצלת מהפצצה מסיבית שהייתה עלולה למחוק חלקים נרחבים ממנה

החנוכייה הוחבאה כל השנה והוצאה בסתר לחדר תת-קרקעי, שם הודלקו נרות חנוכה בפני קבוצת ילדים שלמדו על נס החשמונאים – בלב מחנה נאצי.  כמעט כל מי שהשתתף במעמדים האלה סיכן את חייו; אבל עבורם, החנוכייה לא הייתה קישוט – היא הייתה הצהרה על זהות

הארכיאולוגיה, כמו תמיד, מתעקשת על הוכחות. חפירות מדויקות יותר, שנערכו כבר במאה ה־20 והועמקו בתחילת המאה ה־21, גילו פרטים מטרידים

נאמר בגמרא: "מצוותה משעת שקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק… ועד כמה? אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: עד דכליא רגלא דתרמודאי" - מי הם האנשים הללו, שנמדד על פיהם זמן הדלקת נרות חנוכה?

ואז – חנוכה! לא לוח שנה תלוי על קיר, לא מודעה בעיתון, אלא ידע פנימי של יהודים שסופרים ימים גם במחנה. "היום חנוכה", לוחשים מפה לאוזן. אך מהו חנוכה כשאין שמן, אין נרות, אין חנוכייה, וחצי מאנשי הצריף אינם עוד? ובכל זאת, מישהו מחליט: מדליקים

בתוך תערובת של בוץ, דם וצחנה, צעדה אישה אחת עם מנורת שמן ביד – והחליטה להילחם באויב שלא הופיע בדו"חות הקרב: הזיהום

ביישוב העברי סערו הרוחות. החלטת הבריטים לגרש את הפליטים למאוריציוס נחשבה בגידה אנושית ומוסרית בעיתוי האכזרי ביותר – בשיא מלחמת העולם השנייה, כאשר דלתות העולם נסגרו בפני פליטים יהודים. אנשי ה"הגנה" החליטו שלא לעמוד מנגד

הכול קרס באוגוסט 1942. הגרמנים פלשו, הוקם גטו, וביום אחד נורא רוכזו כ־1,850 מיהודי לנין ונורו אל תוך בורות ביער. רק 28 בעלי מקצוע "חיוניים" נותרו בחיים – בהם פיי, כצלמת

ב־13 במאי 1946 גלשו אל נמל חיפה שתי אוניות מעפילים קטנות, על סיפונן כאלף ניצולי שואה. אחד מהם היה מרדכי טובין, בן 32, שבאמתחתו מזוודה דלה, מספר על היד - וסיפור בלתי ייאמן על תעוזה, זיוף, והברקה יהודית שהביכה את האימפריה הבריטית והכניסה להיסטוריה את השם המוזר: T.T.G.

ג'רי מוק לא רק העזה – היא הציעה זאת ככה, כמעט כבדיחה, בשיחה עם בעלה. הוא זרק: "אם את כל כך אוהבת לטוס, למה שלא תטיילי סביב העולם?". היא לקחה את המשפט ברצינות

בפעמים אחרות הבריחה אנשים שלמים – קצינים, שליחים, פליטים – שברחו מפולין דרך הונגריה אל העולם החופשי. במקביל, לפי בקשת הבריטים, היא ובן זוגה למבצעים, אנדז'יי קוביירסקי, הקימו מערך תצפיות על רכבות שמובילות נפט משדות הנפט בפלוישט לרייך הגרמני

לפי העדויות, אחד מאנשי הצוות נזכר בכך שלווייתנים הם יצורים רגישים לצלילים, שמשתמשים בקולות מורכבים לתקשורת. הוא הציע רעיון שנשמע מופרך בתחילה: להשתמש במערכת הכריזה של הספינה ולהשמיע למים המושלגים מוזיקה

כדור אש מסנוור עלה מעל האדמה, האוויר רעד, והאנושות חצתה סף שממנו אין דרך חזרה. מאחורי ההבזק הזה, שנקרא בשם הקוד טריניטי, עמד מבצע סודי ונועז שכונה "פרויקט מנהטן"

מאוטהאוזן לא נבנה כדי להחזיק שבויים; הוא נבנה כדי לשבור אותם. עבודה רצחנית במחצבה, רעב קיצוני, מחלות והשפלה שיטתית. אל תוך המציאות הזאת הושלך נער רזה בן שלוש־עשרה־ארבע־עשרה, בודד לחלוטין – הוריו ואחותו יירצחו בהמשך בשואה, והוא יישאר בלי משפחה, בלי בית ובלי תחושת עתיד

הוא אינו מחפש בני אדם. הממבה השחורה הוא נחש יום, שחי בגבעות סלעיות, סוואנות ויערות דלילים, וצד בעיקר יונקים קטנים וציפורים. אבל בשילוב של מהירות, עצבנות טבעית וארס נוירוטוקסי חריף – מפגש של אדם לא מוכן עם ממבה עלול להפוך בשניות מתקרית קטנה, לאירוע חירום של חיים ומוות

בשנות השלושים של המאה ה־20, כשדיפתריה עוד הייתה שם נרדף לחרדה בבתי חולים ולשלטי אזהרה על דלתות מחלקות ילדים, צעיר דק־גזרה מניו־יורק החליט לצאת למסע ציד מסוג אחר: לא אחרי פושע מסוכן, אלא אחרי חיידק קטן וחמקמק, שהטיל אימה על העולם

לפי עדויות של שותפיו ושל ניצולים, הונפקו מסמכי חסות גם ליהודים שלא היה להם כל קשר לספרד, כל עוד ניתן היה להצילם. ההערכות מדברות על כ־5,000 עד 5,200 בני אדם שזכו למסמכים שכאלה

מחקרים מהשנים האחרונות מציירים תמונה מרתקת בהרבה: החומר הפעיל שבו, כורכומין, מתגלה לא רק כחומר נוגד דלקת ונוגד חמצון, אלא כמי שפועל בעומק מערכת הבקרה הגנטית של הגוף – ובמיוחד של המוח