הנס של מרד ההוסיטים: כשצבא הקיסר נסוג בפתאומיות

בשנת 1419, קע"ט, פרץ בבוהמיה מרד ההוסיטים. במרכז המרד עמד יוהאן הוס, כומר מפראג, שדרשותיו חרגו מן ההטפות המקובלות והעמידו בספק עקרונות מרכזיים של הנצרות. לפי העדויות היהודיות, תנועתו של הוס ושל תלמידיו, שכונו אצל היהודים "בני החושים" ("חוש" כינוי ל"הוס"), לא הסתפקה בהתנגדות לשחיתות הכנסייתית, אלא יצאה בגלוי נגד פולחן הצלמים של שתי וערב ואיקונין, שללה את קדושת הדימויים והדגישה תפיסה מופשטת של הבורא. תהליך זה נתפס בעיני הכותבים היהודים כערעור ממשי על תפיסת הדת הנוצרית, וכקרבה מסוימת, רעיונית בלבד, לעיקרון אחדות הבורא.

הוס הוצא להורג בשנת 1415, בתרמית של הכנסייה. הוא הוזמן לוועידה כדי לנהל דיון, לכאורה, אך בוועידה הוא הוצא להורג ונשרף חיים יחד עם כתביו. בשנים שלאחר מכן פתחו חסידיו במרד נגד הרשויות והכנסייה. המונים חמושים תקפו מוסדות שלטון וכנסיות, והכנסייה הקתולית איבדה שליטה בפועל על אזורים נרחבים בבוהמיה. בתגובה גייס הקיסר צבאות גדולים מכל רחבי "האימפריה הרומית הקדושה", במטרה להשיב את הסדר ולמחוץ את המרד.

עבור היהודים, שלב זה היה המסוכן ביותר. על פי העדויות שבמקורות, לצבאות הקיסריים הצטרפו גורמים עוינים מארצות הריין, מהולנד ומבראבנט, אנשים שהיו שטופי שנאה ליהודים וראו במסע המלחמה הזדמנות לנקמה דתית ולביזה. השמועות על התקדמות הצבאות הפיצו פחד כבד בקרב הקהילות היהודיות לאורך נתיבי התנועה. היו אף מקרים שבהם עצם הפחד גרם לאסונות, כאשר יהודים ניסו להימלט ונפגעו מתוך בהלה.

הנהגת הדור, ובראשה המהרי"ל, הבינה את גודל הסכנה. נשלחו אגרות לכל הקהילות, ובהן הוראות ברורות: לקבוע ימי צום רצופים, להרבות באמירת סליחות, לקבוע סדרי תפילה מיוחדים ואף לומר תפילת נעילה, דבר חריג מחוץ ליום הכיפורים. במקביל פעלו גדולי תורה נוספים בדרכים רוחניות לביטול הגזירה.

נקודת המפנה הגיעה בשנת 1421, בעת המצור של הצבא הקיסרי על העיר זאץ שבבוהמיה. על פי העדויות, היה זה צבא עצום, שמנה עשרות אלפי חיילים, בעוד מגיני העיר היו מעטים יחסית. המחנות כבר הוקמו, הציוד הוכן, והמצור עמד להתחיל.

ואז אירע דבר בלתי צפוי לחלוטין. לפתע פרצה בהלה במחנה הקיסרי. לפי התיאור, נשמעה צעקה של נסיגה, והפחד אחז בלבבות החיילים. בתוך זמן קצר עזבו הכוחות את המחנה, נטשו את הציוד והחלו להימלט באי-סדר מוחלט. במהלך הבריחה פגעו חיילים זה בזה. רבים מתו מרעב ומאלימות פנימית, אך איש מתושבי האזור, ובכללם היהודים, לא נפגע מידם. המקורות מתארים כיצד חיילים ששבו דרך הערים נראו כקבצנים, מבקשים פת לחם בבתי היהודים, מבלי להעז לפגוע אפילו בדיבור.

היסטוריונים כלליים מציינים את נסיגת זאץ כנקודת מפנה במלחמות ההוסיטים, אך אינם נותנים לה הסבר מניח את הדעת. במקורות היהודיים האירוע נתפס כהצלה משמיים, שבאה לאחר תפילות, תעניות וזעקה מרובה.

לאחר הנסיגה, שככה הסכנה המיידית. המהרי"ל הנהיג אמירת הלל הגדול מדי יום במשך כל אותו חורף, להודות על החסד שנעשה עם ישראל. השנים הבאות הוכיחו כי אכן הגזירה נבלמה, והצבאות הקיסריים לא שבו עוד לאזורי הריין באותה עוצמה.