"כי האדם עץ השדה": מה לומדים מההשוואה של האדם לאילן?

התורה מצווה אותנו "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתׇפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת, כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר". בכך היא אוסרת השחתת עצי פרי בזמן מצור. מאיסור זה נלמד איסור בל תשחית באופן כללי, שאין להשחית דבר הראוי לשימוש אדם. אך יחס מיוחד יש כאן לעץ, המדומה לאדם: "כי האדם עץ השדה". התורה בעצם אומרת: אתה צריך להילחם באדם, מילא, אבל מה חטא העץ?

הפסוק "כי האדם עץ השדה" נאמר אמנם בתורה בהקשר הלכתי, אך נכללת בו השוואה משמעותית בין חיי האדם לבין חיי האילן. העץ, במידה מסוימת, נחשב יותר מחיי אדם כאן. הוא מחוץ למלחמה, הוא מקור הקיום שלך וגם של האויב, ולכן הוא לא צריך "לבוא מפניך במצור". אתה תשמור עליו בעצמך.

ברובד ההלכתי, הפסוק נעשה יסוד למצוות בל תשחית. הגמרא בבבא קמא דנה בפרטי האיסור, ומבחינה בין אילן מאכל לאילן סרק. הרמב"ם בהלכות מלכים הרחיב את האיסור מעבר לשעת מלחמה, וקבע שכל השחתה שאין בה צורך אסורה.

הרמב"ן בפירושו לתורה מוסיף הסבר, שקשור בעצם הפעולה של כריתת עץ. השחתת עצי פרי בשעת מצור מבטאת חוסר ביטחון בהנהגת השם, שכן מי שמאמין בהשגחה אינו ממהר להשחית את מקור המזון. כשה' שולח אותנו למלחמת מצווה, הוא לא מתכוון שנשחית את הארץ ופירותיה לשם כך.

במדרש תנחומא למדו מההשוואה של האדם לעץ השדה, שכשם שעץ מאכל נבחן בפירותיו, כך גם האדם נבחן במעשיו. עץ יכול להיות גבוה, תמיר ונאה, חסון וגזום היטב, אבל אם פירותיו חמוצים – ערכו נמוך. מטרת העץ היא פרי. כך גם האדם יכול להיות עשיר ונאה, מרשים ביותר, אבל הוא נמדד לפי פירותיו, לפי המעשים הטובים שלו.

חכמים מדמים את התלמיד החכם לעץ. וכך מסופר בגמרא בקטע מפורסם, שהולחן גם לשיר: "אמר לו (רבי יצחק לרב נחמן) ברכני. אמר לו: אמשול לך משל למה הדבר דומה, לאדם שהיה הולך במדבר והיה רעב ועייף וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקין וצילו נאה ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו ושתה ממימיו וישב בצילו. וכשביקש לילך אמר: אילן, אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהו פירותיך מתוקין – הרי פירותיך מתוקין. שיהא צילך נאה? הרי צילך נאה. שתהא אמת המים עוברת תחתיך? הרי אמת המים עוברת תחתיך. אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך".

גם כאן הדגש הוא על הפירות. הפירות לא רק טעימים למאכל, כפי שהוא אמר לו "הרי פירותיך מתוקין", אלא גם הבסיס לדור הבא. המעשים הטובים של האדם משפיעים על בניו, תלמידיו ושאר האנשים, ויוצרים בסיס חדש של המשכיות לאילן העתיק.

האבן עזרא מסביר שחיי האדם תלויים בעץ השדה, ולכן אפשר לראותם כיחידה גדולה ומורחבת - האנשים והעצים. זה מחייב אותנו להיזהר מלפגוע בעצים. במדרש קהלת רבה (ז') נאמר: "אמר רבי שמעון בן יוחאי: כל המקטע אילנות טובות לוקה בדין, שנאמר כי האדם עץ השדה. ומה עץ השדה חיי בני אדם, אף מי שמפסידו כאילו מפסיד נפשו". ובספר החינוך מוסיף שהמצוות התלויות בארץ, כגון ערלה, מטרתן לחנך את האדם להסתפקות בחלקו, להמתנה, ולכן הן נוהגות בעצי הפרי, שהם חלק מחיי האדם. משום שהאדם עץ השדה, הוא מחנך את עצמו מול הסתפקותו מעצי השדה.

בספר הזוהר מובא הסבר עמוק על כך שהאדם דומה לעץ השדה, משום שהאדם הינו כעץ נטוע בעולם הזה, אבל שורשיו בעולמות העליונים, רק ענפיו בעולם הזה. החיות זורמת מן השורש אל הענפים דרך צינורות של השפעה, וכל פעולה של האדם משפיעה על הזרימה הזו. החטא הוא כקלקול בצינור, והתשובה והתיקון הם כיישור הזרימה. גם תיקון המידות נמשל בכתבי המקובלים לפעולת גיזום והשקיה של אילן, משום שכל הברואים יחד הם חלק מתמונת המציאות הרוחנית.