הוצאת מים מן הסלע על פי הקבלה

בפרשת בשלח מוזכרת הוצאת המים מן הסלע על ידי משה רבנו עבור עם ישראל. במישור הפשט, זהו תיאור של נס שנעשה על ידי הקב"ה באמצעות משה, כדי לדאוג לעם ישראל למי שתייה. אך על פי הקבלה, התיאור הזה מסמל גילוי של שפע והמשכה, והרעיון הזה קשור גם לפשט עצמו. 

בפרשת בשלח משה מכה את הסלע, ויוצאים מים. ואילו בפרשת חוקת, משה מצטווה לדבר אל הסלע, והוא בכל אופן מכה אותו, במקום לדבר אליו, והפעולה הזו נחשבה לו כחטא גדול, שבגללו לא נכנס לארץ. מדוע זה חטא כה גדול?

המים בקבלה הם לשון חסד וחיות. מים הם שפע, טהרה, המשכה מלמעלה למטה. כשעם ישראל במדבר והוא צמא, מלבד המחסור הטבעי במים, זו גם תמונה של מצב שבו השפע אינו זורם בדרך הרגילה. המדבר הוא מקום שאין בו מקורות, אין בו סדר טבעי של הזנה. וכשאין סדר טבעי, ההנהגה צריכה להאיר באופן גבוה יותר.

כנגד המים עומד הסלע. צור וסלע בזוהר ובכתבי האר"י נתפרשו כרמז לדין, לגבורות, למקום של קושי וסתימה. סלע הוא מציאות שאינה נותנת מעצמה. הוא קשה, סגור, ללא זרימה. במובן פנימי, זה מצב שבו הלב אטום, או שהמציאות מתנהגת בהסתר, או שהשפע נבלם בגלל התעוררות דינים. וכאן נקודת הפלא: דווקא מתוך הסלע יוצאים מים. דווקא מתוך מקום של דין וסתימה אפשר להוציא חיות וחסד, אם עושים את ההמשכה בדרך הנכונה.

בתקופה הראשונה אחרי יציאת מצרים, משה הכה את הסלע, "ויך משה את הסלע במטהו". המטה הוא סמל לכוח הנהגה, שררה, גבורה מכוונת. המטה שביד משה פועל בעולם באופן של הכרעה. במצרים הוא מטה מכות, במדבר הוא מטה הנהגה. כשהוא משמש להכאה, זו פעולה של כפייה על המציאות. יש מצבים שבהם כך מוכרחים לפעול: כשצריך לשבור קליפה, לבקע סתימה קשה, להוציא שפע בדרך המכנה בקבלה "אתכפיא", לכפות ולכופף את המציאות. כך היה מן ההכרח בתחילת דרכם של בני ישראל.

אך בסוף הדרך, בפרשת חוקת, מצופה היה מבני ישראל להתקדם, לא להישאר באותו מצב של לפני ארבעים שנה. ולכן ציווה ה': "ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו". מודגש "לעיניהם", כי המטרה היא שבני ישראל יראו שהנהגתם מעכשיו היא יותר גבוהה. לשון דיבור בקבלה קשורה למלכות, לגילוי עליון שיורד דרך אותיות. הדיבור הוא דרך של הנהגה מתוקנת: במקום שבירת הדינים בכוח, בירורם והמתקתם על ידי גילוי. כשהציווי הוא לדבר, הכוונה שהשפע יימשך מתוך הדין עצמו בדרך של התכללות, שהגבורות יתכללו בחסדים עד שהסלע ייתן מימיו מעצמו. כך הדין עצמו נהפך לכלי להשפעה.

זהו ההבדל בין הנהגה של קטנות להנהגה של גדלות. בתחילת הדרך, כשישראל עוד בראשית בניינם, ההמשכה נעשית לעיתים בדרך של שבירה: מכה שמבקעת. אבל ככל שהדור מתקדם, יש דרישה שהשפע יימשך בדרך של דיבור: דרך של גילוי, של חינוך, של הבנה פנימית. משה רבנו, שהוא שורש הדעת של ישראל, נדרש להראות לעדה שהמציאות יכולה להיפתח לא מתוך לחץ בלבד, אלא מתוך אמונה.

החטא הוא "יען לא האמנתם בי להקדישני". בקבלה, קידוש השם הוא גילוי: שהשפע העליון ייראה במציאות באופן שמקדש את מקורו. כשמדברים אל הסלע והוא נותן מימיו, זו קדושה גדולה: אפילו הדין מודה, אפילו הקושי נפתח, לא מפני שהוכרח, אלא מפני שהאור האיר בו. אבל כשההמשכה נעשית בהכאה, אמנם המים יוצאים, אך הצורה של הגילוי שונה: העולם קיבל בכוח, ולא מתוך הכרה פנימית. הנס הצליח, אך המסר לדור נפגם.

רובד עמוק נוסף שמובא בכתבי הקבלה הוא הזיקה שבין באר לבין מלכות. הבאר של ישראל במדבר, עליה נאמר "באר חפרוה שרים", נדרשת בסוד כבחינת כלי המקבל שפע ומגלה אותו לפי מצב הדור. הסלע שממנו יוצאים מים הוא מקום שממנו המלכות מקבלת חיות. כשההמשכה נעשית בדיבור, זה מיישב את המלכות באור הנכון, והגילוי יורד בסדר. כשההמשכה נעשית בהכאה, נוצרת משיכה חדה של גבורות, מעין "פריצה" שמוציאה מים, אך עם רושם של דין. מכאן מתבאר למה דווקא כאן, סמוך לכניסה לארץ, האירוע מקבל חומרה מיוחדת: ארץ ישראל דורשת הנהגה של דיבור, של תורה שבעל פה, של גילוי דרך מילים, הלכות, סדרים. משה הוא תורה שבכתב, ובפתח הכניסה לתורה שבעל פה מתחדדת הדרישה לצורת הנהגה שמקבילה אליה.

במישור עבודת האדם, הסלע הוא הלב הקשה, הרגלים, פחדים, או מקום של "אין לי כוח". מים הם התחדשות, רצון, חיות בעבודת ה'. השאלה היא איך מוציאים מים מן הסלע. יש מי שמכה בעצמו: לחץ, כפייה, נדרים מוגזמים, מלחמה שמביאה תוצאה רגעית אך משאירה טעם מר. ויש דרך של "ודברתם אל הסלע": דיבור פנימי, אמת שקטה, תפילה, לימוד שמאיר, בירור שממתיק, עד שגם הסלע נותן את מימיו, כלומר החיות יוצאת מבפנים ונעשית קבועה יותר. פרשת מי מריבה היא שיעור בהמשכת השפע: לפעמים אפשר להשיג אותו הדבר בשתי דרכים, אבל התורה לא מסתפקת בכך שהמטרה הושגה, אם הדרך לא היתה מדויקת.