ראש השנה לאילנות: ט"ו בשבט על פי הקבלה

ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות. במשנה הוא מוזכר כיום שבו מתחילה השנה של המעשר הערלה והתרומות. מאז שהתפשטה בעולם חכמת הקבלה, נוהגים גם להרבות בו בפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ויש האומרים פסוקים מיוחדים או סדר ט"ו בשבט. ואכן, יש קשר מיוחד בין יום זה לבין חכמת הקבלה, שכן מושג מרכזי בחכמת מעשה מרכבה הוא האילן, "האילן הקדוש" בלשון האר"י. השפע שהבורא משפיע לעולם נמשל לאילן, משום שהאילן נברא על ידי הקב"ה בצורה ייחודית מאוד המשקפת צורה של השפעה מסודרת.

האילן הוא גוף גדול ומרשים, אבל הבסיס שלו הוא שורש נסתר מתחת לאדמה, משם השורש יונק את השפע. השורש נושא גזע גדול, ומהגזע ענפים, ומהענפים ענפים עוד יותר קטנים, ועליהם צומחים הפירות לפרק זמן אחד בשנה. בין השורש לפירות יש כמות עצומה של צינורות ועורקים נסתרים המביאים את השפע, את האנרגיה, מהמקורות השונים, ומחלקים אותה למקומות המתאימים. המסלול הזה, בין האנרגיה המופשטת-כביכול שנמצאת בעולם ובאדמה, עד הפרי המתוק, נברא בצורה שתואמת את סדר השפעת השפע הרוחני בעולם. לכן האילן וענפיו תופסים מקום חשוב בספר הזוהר.

מדוע נקבע דווקא חודש שבט? משום שבתהליך הטבעי של היווצרות האילן, מתרחשת אז החניטה. החניטה היא תחילת התהוות הפרי, ובשעה זו נקבע לאיזו שנה הוא שייך לעניין מעשרות. פרי שחנט לפני ט"ו בשבט, נחשב שייך לשנה הקודמת. פרי שחנט אחרי ט"ו בשבט, נחשב שייך לשנה הבאה. בתורת הקבלה, החניטה מציירת רגע דק שבו השפע עובר מהכלל אל הפרט. העלים והענפים עומדים על מקומם, העין כמעט שאינה מבחינה בשינוי, אך בתוך הצינורות הדקים נוצרת הכרעה: כיוון החיות מתרכז, טיפה מן הכוח נחתמת להיות פרי מסוים, בטעם מסוים, בצבע מסוים, בגודל מסוים.
העין האנושית רואה את ההתקדמות החיצונית. אדם יכול לעקוב אחרי הפרי, ולציין לעצמו כמה הוא נראה גדול או יפה. אבל ההלכה והפנימיות מדברות על חניטה שלא נראית בעין, ונקבעת לפי טבע התנהלות העולם, לפי התאריך. לפני שרואים משהו מספיק, כבר התרחשה החניטה שקובעת שיש כאן פרי. בגמרא נאמר שפרי שחנט אחרי ט"ו בשבט, נחשב לפרי שצמח מכוח גשמי השנה החדשה.

זה מתקשר לכך שמזל חודש שבט הוא דלי, וסימנו מים נשפכים. הדלי הוא כלי שמקבל ומעביר, לא גוף שעומד לעצמו. בזה נרמז אופן הנהגת החודש: זרימה מן העליון אל התחתון, השפעה שמגיעה בזמן שהאדמה רוויה מגשמי החורף, והכוח הביולוגי של האילנות מתעורר מחדש. השפע יורד מן השמיים דרך הגשם אל השורשים, השורשים מוליכים אל העורקים, העורקים מפנים אותו אל החניטה, והחניטה מולידה פירות שיתגלו בהמשך. ההשפעה פועלת בסדר, וכל סדר כזה מזכיר לעובד השם שהשפע עובר בצינורות ובכלים, ובכלי תלוי גורל ההשפעה.

לכן על פי הקבלה, אכילת הפירות יוצרת תיקון. הפרי נושא ניצוצות של קדושה, וכאשר הוא נאכל מתוך ברכה והכרה, הניצוצות מתבררים ומתעלים. האדם, בהיותו בעל דעת ודיבור, מסוגל להעלות את מדרגת הצומח. הצומח גדל מכוח השמש, המים והאדמה, והוא משבח את בוראו בצמיחתו, אך אינו מדבר ואינו מכוון. האדם מוסיף על הצמיחה את העבודה: הוא נותן שם לברכה, מייחד מחשבה ומצרף את הפרי להודאה ולעבודת ה'. כך עוד חלק בבריאה נהפך לעבודת ה'.

רבי חיים ויטאל מחלק את הפירות לשלוש מדרגות, הקשורות ליחס בין קליפה לגרעין. פירות שקליפתם קשה ותוכם נאכל, כמו אגוז, מסמלים מצב שבו החיצוניות משמשת מגן לפנימיות – פנימיות שצריכה הגנה, מעטה שמאפשר לפנימיות להבשיל. פירות שגרעינם קשה ותוכם רך, כמו זית ותמר, מסמלים פנימיות שדורשת עמל כדי להגיע אליה, כאילו הנקודה הקשה יושבת במרכז, ומזכירה שהלב הפנימי אינו נפתח לכל דורש. פירות שנאכלים בשלמותם, קליפה ותוך יחד, כגון תאנים וענבים, מסמלים מדרגה של זיכוך שבה אין מחיצה מעיקה בין החוץ לבין הפנים, וכל המציאות מתאחדת עם תכליתה. רבי חיים ויטאל מונה עשרה פירות מכל אחת מהקטגוריות, ובספר הקבלי "חמדת ימים" כותב: "ומנהג טוב להולכים בתמים להרבות בפירות בעצם היום הזה ולומר דברי שירה ותשבחות עליהן כאשר הנהגתי לכל החברים אשר עמדו … לדעתי תיקון נפלא הוא בנגלה ובנסתר".

רמז מעניין נוסף מובא בספרי המקובלים: שבט הוא שם החודש, אך פירושו גם שֵבֶט, במובן של ענף בעם ישראל, וגם שבט במובן של מטה, כלי הנהגה. בפירות יש ריבוי גוונים, ובשבטי ישראל יש ריבוי תכונות. כל פרי ניכר בטעמיו ובצורתו, וכל שבט ניכר במזגו ובעבודתו. האילן מוציא ענפים (שבטים) רבים, ופירות רבים, אך יונק משורש אחד, גם אם השורש נסתר. כך גם ישראל, בעלי דרכים שונות, ניזונים ממקור אחד.