היסטוריה וארכיאולוגיה
לא הסכימה לעמוד מנגד: ננסי וייק נגד הרייך השלישי
הגסטפו סימן את ננסי כמטרה מרכזית. הם כינו אותה "העכבר הלבן", משום שהיא, כמו עכבר, שוב ושוב נעלמה להם מהידיים. שינתה דפוסי תנועה, החליפה כינויים, עברה בין ערים בלי להותיר שגרה ניתנת לאיתור
- יהוסף יעבץ
- פורסם ז' שבט התשפ"ו

בשנת 1939 עברה העיתונאית הצרפתיה ננסי וייק ברחוב רינג שטראסה שבווינה. הרחוב הוא מרכז התרבות של וינה – בית האופרה, פסלים מרהיבים, בתי קפה ומסעדות. אבל בני האדם? התנהגו כמו חיות. קבוצה של נוער היטלר עמדו סביב כמה יהודים מבוגרים והתקלסו בהם, השליכו עליהם בוץ, הורידו מהם את המגבעות והחולצות, הכריחו אותם לנקות את הרחוב והכו אותם. מעשים שבכל יום תחת השלטון הנאצי.
רבים שתקו, אך ננסי וייק החליטה שהיא לא תשתוק. ברגע שהיא תוכל להילחם בחיה הנאצית, היא תעשה זאת. ההזדמנות הגיעה בעיצומה של המלחמה. ננסי התגוררה במרסיי תחת הכיבוש הנאצי. מרסיי הייתה עיר נמל רועשת, עמוסה בפליטים. חיילים יוצאים ובאים, סוכנים חשאיים וגם מרגלים. ננסי ובעלה, אנרי פיוקה, הפכו לעיניים ולאוזניים של לוחמי המחתרות ומשתפי הפעולה עם בנות הברית. טייס בעלות הברית שנפל מאחורי הקווים צריך בגדים אזרחיים, תעודה, מישהו שילווה אותו שני רחובות בלי להיראות יוצא דופן, כתובת ללילה אחד וקַשָר שמכיר את הנתיב דרומה. פליט יהודי צריך אותו דבר, רק עם סיכון כפול: אם נתפסים, זה מוות בטוח, לא כלא. ננסי התחילה כבלדרית: מעבירה הודעות, כסף, מסמכים, שמות של דירות מסתור. בהמשך הפכה ליוזמת ומארגנת בעצמה: לוודא שיש מי שמוביל, מי שמחביא, מי שמוציא אדם מתחנת רכבת בלי להשאיר עקבות.
היא פעלה בתוך רשת הברחה שהובילה אנשים מצרפת דרומה, לעבר הגבול, ומשם לספרד. כך לאורך רצף של תחנות, בכל ערב צריכים למצוא מקום לינה. כפר, בית מרוחק, חווה שמוכנים לשכן בה "קרוב משפחה" בלי לשאול שאלות, מדריך שמכיר שביל צדדי, איש קשר שמכיר את המדריך. לפעמים זה היה לילה שלם של הליכה שקטה, לפעמים נסיעה ברכבת שבה כל עיכוב הופך לסכנה.
ככל שהגרמנים העמיקו את אחיזתם בצרפת, כך התהדק החבל סביב המורדים. רשתות נבגדו, אנשי קשר נעצרו, דירות "נשרפו" מלהיות מקומות מסתור. הגסטפו סימן את ננסי כמטרה מרכזית. הם כינו אותה "העכבר הלבן", משום שהיא, כמו עכבר, שוב ושוב נעלמה להם מהידיים. שינתה דפוסי תנועה, החליפה כינויים, עברה בין ערים בלי להותיר שגרה ניתנת לאיתור. פעם הייתה נוסעת כאישה בדרך לביקור משפחה, פעם כעוזרת של מישהו, פעם כמישהי "רגילה" שאין סיבה להתעכב ולבדוק אותה. זה היה משחק מסוכן: כל מחסום, כל שוטר מקומי, כל מבט ארוך מדי – עלול היה לסיים הכול.
בסוף 1942 ותחילת 1943 היא הבינה שהזמן שלה בצרפת מתקצר. הצבת כוחות גרמניים גם באזורים שהיו פחות תחת שליטה ישירה הפכה כל נסיעה למלכודת. היא ניסתה לצאת מהמדינה, נעצרה לפרק זמן קצר מבלי שהנאצים ידעו מי היא, ושוחררה. בניסיון הבא היא יצאה למסע הבריחה הגדול שלה: דרך דרום צרפת, ואז חציית הפירנאים, טיפוס והליכה בתנאים קשים, עם מדריכים מקומיים. היא הגיעה לספרד, ומשם המשיכה עד בריטניה.
עם הגיעה ללונדון, היא יכלה לנשום לרווחה ולהכריז שכבר עשתה את שלה. אבל היא בחרה הפוך. היא ביקשה לחזור פנימה. היא התגייסה ל-SOE, יחידת המבצעים החשאיים של הבריטים, ועברה אימונים נוספים: תקשורת מוצפנת, עבודה עם מפעילים, תפעול נשק, חומרי חבלה, תנועה חשאית, משמעת שטח, קור רוח.
באביב 1944 היא הוצנחה לצרפת, לקשר בין הצבא לבין המחתרת: אנשים עם נשק לא אחיד, עם מיעוט תחמושת, עם פחד תמידי מהלשנות, ועם צורך לשמור על שיתוף פעולה בין כפרים וחוליות שלא תמיד מסתדרים זה עם זה. היא ניהלה אספקה של הצנחות: איתור שטחי נחיתה מתאימים בלילות, סימון נקודות, איסוף מהיר של ארגזים, פיזורם למחסנים קטנים כדי שאם ייתפס מחסן אחד, לא ייפול הכול. היא ניהלה כספים, ובין היתר היה עליה לשלם למדריכים, לשחד כשאין ברירה, לקנות מזון וחומרי גלם. ולמעלה מהכול היא ניהלה קשר: העבירה דיווחים, קיבלה הוראות, ושמרה שהחוט לא ייקרע.
ואז הגיע רגע האמת: קודי הרדיו אבדו. בלעדיהם לא ניתן ליצור קשר עם מפקדת האם, והקשר ללונדון הושבת. בלי קשר אין הצנחות, בלי הצנחות אין נשק, ובלי נשק המחתרת היא טרף קל מול צבא גרמני מצויד היטב. ננסי לקחה על עצמה משימה שהייתה אמורה להיות בלתי אפשרית: רכיבה ארוכה באופניים בין ערים וכפרים, במשך ימים, כדי להשיג קודים חלופיים ולהחזיר אותם בחזרה. נסיעה כזו בצרפת הכבושה - משמעותה לעבור מחסומים, להסתיר מסמכים, להחזיק סיפור כיסוי אמין ולשמור על קור רוח בכל מחסום, מול שאלות החיילים. היא חזרה עם הקודים, והקשר חזר לעבוד.
במקביל הייתה ננסי חלק מפעולות חבלה ולחימה של ה"מאקי" (כינוי המחתרת הצרפתית): פגיעה בקווי תקשורת, שיבוש תנועה של יחידות גרמניות, תקיפת מחסנים ועמדות, והפעלת מארבים כדי לעכב תגבורות. היו גם מצבים שבהם פעולה דרשה החלטה של שבריר שנייה כדי לא להפעיל אזעקה ולסכן קבוצה שלמה, והיא פעלה מתוך ההבנה הפשוטה: אם נחשפים, לא רק אני נופלת, אלא רשת שלמה.
במהלך 1944, כשהפלישה לנורמנדי הפכה את צרפת לזירת התגוששות, הגרמנים רצו לנקום, יחידות גרמניות ניסו לטהר אזורים שלמים, והעימותים הפכו תכופים. ננסי ניהלה את המלחמה בהליכה בשבילים בוציים, מתוך לילות בלי שינה, ותנועה בין מקומות מסתור. היא ראתה מה קורה כשכפר שלם משלם מחיר על שיתוף פעולה, ובכל זאת המשיכה לתאם, להעביר נשק ולחבר בין חוליות.
למרבה הצער, בזמן שננסי נלחמה וחזרה לצרפת, בעלה אנרי נשאר מאחור, נתפס בידי הגסטפו ונרצח. הידיעה הזו לא עצרה אותה, היא המשיכה עד סוף המערכה, ונשאה את אבלה בשקט. אחרי המלחמה קיבלה ננסי וייק שורה ארוכה של עיטורים ממדינות שונות על פעילותה: בריטניה, צרפת, ארצות הברית ואחרות הכירו בתרומה שלה למאבק. היא נפטרה בשנת 2011, והפכה לדוגמא וסמל. אישה שברגע אחד של החלטה אמיצה מול התנהגות ברברית של הנאצים, החליטה להילחם בהם בעשר אצבעות, ואכן גרמה להם נזקים רבים, נשארה בחיים והאריכה ימים.



