אשת לפידות: מי הייתה דבורה הנביאה?

דבורה הנביאה מתוארת בנביא כמציאות שקמה מתוך צורך הדור. לא כתוב איך התמנתה, היא עצמה אומרת "עד שקמתי דבורה", ובנביא נכתב: "ודבורה אשה נביאה אשת לפידות היא שפטה את ישראל בעת ההיא". חלק מהשופטים התמנו בזכות גבורה צבאית, אבל דבורה היתה נביאה, מדרגה גבוהה הרבה יותר משאר השופטים, השופט היחידי הנוסף שהיה נביא הוא שמואל הנביא. חז"ל הוסיפו רובד חשוב להבנת השם "אשת לפידות". במדרש מתואר שדבורה הייתה עושה פתילות למקדש, כדי להרבות אור, ובזכות זה זכתה לאור אחר, לאור הנבואה.

דבורה שפטה את ישראל במקום פתוח: "והיא יושבת תחת תמר דבורה". חז"ל הסבירו שזו דרך הנהגה של צניעות וזהירות, שלא לקבל אנשים במקום נסתר, אלא במקום שכל הרואים יודעים שאין כאן אלא משפט והנהגה. הדרישה הציבורית אל השופט, מעבר לצורך לדון נכון, היא גם להיראות נקי מכל פתח של חשד, ובפרט כאשר מדובר באישה שמנהיגה ציבור.

כוחה של דבורה ניכר במיוחד במעבר מן המשפט אל המעשה. בתקופתה ישראל נתונים ללחץ קשה מידי יבין מלך כנען וסיסרא שר צבאו. דבורה איננה מסתפקת בקינה על מצב הדור. היא קוראת לברק בן אבינועם, ומוסרת לו בשם הנבואה את שליחותו: לצאת למלחמה, למשוך בהר תבור כוח מבני נפתלי ומבני זבולון, והקב"ה יסבב שסיסרא ירד אל נחל קישון, ושם יימסר בידו.

שר הצבא עונה לה תשובה מאד חזקה: "אם תלכי עמי – והלכתי, ואם לא תלכי עמי, לא אלך". אני חושש לעשות צעד כזה, וסומך רק על זה שאת בעצמך תבואי איתי למלחמה הזו. דבורה מסכימה ללכת, אבל מוסיפה משפט שמעמיד את הדברים על מכונם: "אפס כי לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך, כי ביד אשה ימכור ה' את סיסרא". חז"ל ראו בזה מדה כנגד מדה: מי שתולה את תנועתו בהליכה אחריו של אדם, גם אם הוא אדם גדול, מפסיד משהו מן הזכות האישית, והקב"ה מראה שהישועה תבוא דרכו, אך הכבוד יינתן לאישה אחרת, ליעל.

המלחמה עצמה מתוארת בכתוב כישועה אלוקית בתוך מסגרת טבעית של שדה קרב: "ויהם ה' את סיסרא". ברק רודף אחר המחנה, וסיסרא בורח רגלית, ובסופו של דבר נופל ביד יעל. כאן הדמות של דבורה כאילו נעלמת. זה מבטא את הענווה של דבורה. את הניצחון הקב"ה מסבב בדרך שמסבב. לא גיבורי בני ישראל רדפו אחרי סיסרא, אלא ההשגחה העליונה כיוונה אותו לאהל של אישה. יעל אשת חבר הקיני.

שירת דבורה היא אולי המפתח להבנת דמותה יותר מכל. כי בשירה, דבורה איננה רק מתארת את האירועים במליצות של שיר, אלא מפרשת את המאורע מתוך מבט של רוח הקודש נבואית.

השירה מתחילה: "בפרע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'". חז"ל עמדו על כך שהשירה משבחת את אותם שהתנדבו, ומעמידה את הישועה כתגובה מן השמים להתעוררות של מטה. לא די שיש אויב ויש סכנה, השאלה היא אם העם יוצא מן התרדמה, אם יש התנדבות, אם יש הנהגה שמצליחה להוציא מהיחידים את האחריות שלהם. וכאן דבורה נגלית כמנהיגה שמכוונת את ההיסטוריה לתיקון המידות: היא יודעת לשבח את היוצאים, אבל גם להוכיח את המתמהמהים.

השירה איננה רק שיר ניצחון, אלא גם דין וחשבון ציבורי. היא מונה שבטים שבאו ושבטים שלא באו, ומוכיחה בלשון חריפה את מי שישב בשלווה בעוד אחיו נלחמים. בדרך כלל מחפשים אשמים אחרי כישלון, אבל הנבואה מעבירה ביקורת נוקבת גם אחרי ניצחון. ולא זו בלבד, אלא שדבורה משבחת דווקא את יעל, שאינה חלק מעם ישראל, שכן היא עשתה את החלק שלה במסירות.