הרש"ר הירש על הפרשה
מעבדים לבני חורין: פרשת בשלח בעקבות רש"ר הירש
עבדות אינה מסתיימת ביום שבו העבד יוצא, אלא ביום שבו הוא מפסיק לחשוב כמו עבד. תלונות על מים ועל לחם הם סימפטום של תפיסת העולם כמקום של מאבק על המשאבים ותו לא, וחוסר יכולת לראות את הממד הרוחני, שאותו רואה מי שהוא פנוי ובן חורין
- יהוסף יעבץ
- פורסם י"א שבט התשפ"ו
(צילום: שאטרסטוק)יציאת מצרים מתוארת בתורה כתהליך חינוכי, שמטרתו להפוך קבוצה של עבדים לעם בן חורין. היציאה לחירות מתחילה בהסרת השעבוד, אבל עיקר עניינה הוא קניית שליטה פנימית, אחריות מוסרית ומשטר של אמונה ומצוות. הפרשה בנויה כשרשרת של מצבים שבהם נבחן המעבר הזה בפועל: פחד, תלונה, שירה, תלות יומיומית בצרכים בסיסיים שיסופקו ע"י ה', שמירת מנוחת השבת, ולבסוף – המלחמה עם עמלק.
בתחילת הפרשה נאמר: "ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא". לפי הרב הירש, ההימנעות מן הדרך הקצרה היא בחירה חינוכית. הדרך הקרובה הייתה מביאה את העם מיד להתנגשות צבאית, ואז הסיכון הוא בייאוש של עם ישראל. עם שלא יצא עדיין מעבדות פנימית יפרש כל קושי כסימן שאין טעם להמשיך בדרך הזו. "ויסב אלוקים את העם" מלמד שאמונה מגיעה לאט לאט במסלול שמותאם לבשלות של מקבליה. התורה איננה מסתפקת בתוצאה, היא בונה אדם שמסוגל לשאת את התוצאה.
כאשר המצרים רודפים אחרי בני ישראל, מתואר ייאושם של בני ישראל השואלים "המבלי אין קברים במצרים...?". משה דורש מהעם ביטחון: "התיצבו וראו את ישועת ה'". האם זו פסיביות? לפי רש"ר הירש – להיפך, המטרה היא שינוי מרכז הכובד. הרוגע והאמונה אינם פסיביות, הם הכנה לפעולה, ומיד נדרשו בני ישראל להיכנס לים: "דבר אל בני ישראל ויסעו". אבל קודם לכן צריך להתייצב, ולשחרר את התחושה כאילו הכל תלוי בנו. ההתייצבות מייצבת את החשיבה, וממנה עוברים לפעולה, נסיעה לתוך הים. כך הנס בא על ידי לקיחת אחריות של בני ישראל. הם עצרו ונתנו לו מקום.
קריעת ים סוף מלמדת את בני ישראל שדבר ה' ורצונו יותר חזקים מהמציאות, ולכן באופן טבעי בני ישראל אומרים שירה, ברגע שהם חשים ומרגישים זאת. המיוחד בשירה זו היא שבני ישראל עדיין לא קיבלו את התורה ולא למדו תורה, אבל הם כבר מנסחים משהו שנעשה בעתיד לחלק מהתורה, התחושה של גילוי כבוד ה' ורצונו במאורעות ההיסטוריים. השירה גם מזכירה את העתיד הלאומי המשותף: "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך", זו המטרה של קריעת ים סוף, להתאחד סביב המטרה.
הרב הירש מדגיש פעמים רבות שעבדות אינה מסתיימת ביום שבו העבד יוצא, אלא ביום שבו הוא מפסיק לחשוב כמו עבד. תלונות על מים ועל לחם הם סימפטום של תפיסת העולם כמקום של מאבק על המשאבים ותו לא, וחוסר יכולת לראות את הממד הרוחני, שאותו רואה מי שהוא פנוי ובן חורין. במרה משה ממתיק את המים, וגם מלמד אותם תורה, "שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו". המשאבים והרוחניות מגיעים ביחד.
המן במדבר הוא השלב שבו הרב הירש רואה את היסוד הכלכלי מוסרי של העם. המן ניתן יום יום, במינון מדויק, עם איסור אגירה ואיסור יציאה ביום השביעי. העבד רגיל שהיום אין והוא חייב לאגור, לחטוף ולשרוד. בן חורין נדרש להבין שהפרנסה היא גם מבחן באמון, וגם שיעור במשמעת. לכן חז"ל אמרו שהשבת ניתנה במרה. היא ניתנה לפני מתן תורה, כי היא ההגדרה הבסיסית של חירות. עבד אינו בעל זמן משל עצמו. רק בן חורין מסוגל לעצור. האדם אינו מכונה של ייצור, ואינו עבד של תאווה או של לחץ. הוא שייך לקב"ה, ולכן הוא מסוגל לומר "די".
פרשת בשלח היא פרשת המעבר: מעבר מפחד לאמון, מהתפרקות לתודעה, מהישרדות לסדר, מהתלהבות רגעית לחינוך יומיומי, ומהגדרה עצמית מול אויב להגדרה עצמית מתוך ייעוד. ההגדרה והתפיסה העצמית של בני ישראל נסדקו על הים. מעבר הים הוא מעבר לתפיסה חדשה, והשירה היא ביטוי של הולדת התפיסה הזו. כך היו מוכנים כבר בני ישראל לעמוד מול עמלק, שמייצג את התפיסה ההפוכה.
