ארץ חיטה ושעורה: שבעת המינים בתורת המחשבה

ארץ ישראל נשתבחה בשבעה מיני פירות: "ארץ חיטה ושעורה וגפן תאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש".

שבעת המינים משקפים שבע צורות של השפעת ברכת ה' בעולם, כפי שמשתקף בדברי חז"ל וספרות הקבלה.

החיטה היא המזון המרכזי של האדם, והיא "מיישבת את הדעת". הרואה חיטים בחלום – רואה שלום. החיטה היא השפע הרגיל והקבוע, היא הצורך הכי חשוב של האדם, ונחשבת למקור הדעת. עץ הדעת חיטה היה, לפי אחת הדעות. קטן שאינו אוכל דגן נחשב שאין לו אפילו יצר הרע (ברכות נז ע"א, זוהר ויקהל ר"ה, שער הכוונות עניין הלחם).

השעורה נחשבת בחז"ל כמאכל בהמה. עבור האדם היא צריכה תיקון, כלומר אפשר לעשות ממנה מאכל אבל רק על ידי תיקון. הקרבת העומר מן השעורים מסמלת את התיקון של השעורה והכשרתה להיות חלק ממאכל האדם ועבודתו (מנחות סח ע"ב, זוהר אמור צ"ז, שער הכוונות עניין ספירת העומר).

הגפן היא המפתח והשער לתורת הסוד – "נכנס יין יצא סוד". הזוהר מתאר את היין כגורם הפותח שכבות פנימיות של הדעת. תהליך הפקת היין הוא עבודה משמעותית. הפרי עובר שינוי עמוק, עד שהוא נעשה משקה ייחודי המשפיע על פנימיות האדם וגורם לו להוציא דברים כמוסים. בקבלה היין נזכר ככלי לגילוי פנימיות, והשימוש בו במסגרת מצוותקידוש והבדלה הוא הוצאת הפנימיות לצורך הקדושה (עירובין סה ע"א, זוהר פנחס רמ"ו, שער הכוונות דרושי קידוש).

התאנה משמשת במדרשי חז"ל כדימוי ללימוד תורה. חז"ל הדגישו את אופיה של התאנה כפרי שנלקט בהדרגה, ותכונה זו היא משל ללימוד הנעשה מעט מעט. גם בקבלה התאנה מופיעה כסמל לידיעה שנבנית לאורך זמן, ומתוך עמל מתמשך. הבשלתה היא על ידי השמש, בצורה איטית, וגם אופן הטיפול בה מצריך סבלנות ודיוק. שהייתה בשמש הופכת את התוך של הפרי לדבש מתוק, וייבושה על הגג הופך אותה לדבר משתמר שאינו מתקלקל. כך בדיוק דברי תורה, הולכים ומתמתקים על ידי עמל, ואם מעלים אותם על ראש חיינו - הם משתמרים ונזכרים ומשמשים אותנו לנצח (עירובין נד ע"א, במדבר רבה י"ב, ט', זוהר וירא ק"ה).

הרימון הוא סמל הריבוי הפנימי. חז"ל אמרו שריקנים שבישראל מלאים מצוות כרימון. הרימון הוא ריבוי שמסודר ומכונס בתוך מעטפת אחת. בקבלה מייצג הרימון מבנה שבו פרטים רבים מתקיימים בתוך מסגרת אחת, והוא משמש דימוי לנפש המכילה כוחות מגוונים, ולתורה שמכילה שש מאות ושלוש עשרה מצוות שהן חלק ממהלך אחד. ישנה אגדה כי לרימון 613 גרעינים, אבל לא תמיד זו המציאות ברימון (חגיגה כז ע"א, זוהר נשא קכ"ד, פרי עץ הדר סדר ט"ו בשבט).

הזית והשמן העולה ממנו מסמנים את החוכמה: "אנשי תקוע, מתוך שרגילין לשמן זית חוכמה מצויה בהן". חז"ל קשרו את שמן הזית לחוכמה, והגמרא מציינת ששמן זית מביא את החוכמה לידי גילוי ושהוא טוב לזיכרון. בקבלה מתואר השמן כחומר שצף ועולה, וכדימוי לאור הדעת, שתמיד צפה ועולה מעל הדברים האחרים כיוון שהיא מזוקקת יותר. כך השמן כביכול רוחני יותר מהמשקים האחרים, ולכן צף מעליהם, ויוצר את האש שהיא רוחנית. תהליך כתישת הזית מסמל את הדרך לחוכמה. השמן יוצא לאחר הפעלת לחץ, מאמץ חזק שמצריך כוח רב, ולא כל אחד מסוגל לו (מנחות פה ע"ב, זוהר תרומה ק"נ, שער הכוונות עניין המנורה).

הדבש הנזכר בשבעת המינים מתפרש במקורות כדבש תמרים. התמר מתואר כעץ יציב וישר, והוא משמש סמל לצדקות ולעמידה, "צדיק כתמר יפרח", עולה ועולה בלי לנטות ימין ושמאל. פירותיו גבוהים, ולא כל אחד יכול להשיג אותם. המתיקות של הדבש מבטאת שלמות של השפע כאשר הוא מגיע אל מקומו. בקבלה מייצג התמר העברת שפע בצורה ישרה וברורה, בלי פיתולים, והדבש מסמל את הופעת הטוב באופן מורגש (כתובות קיא ע"א, זוהר חקת קפ"ב, פרי עץ הדר דרושי פירות).