המנהיג של יהדות מרוקו שעלה לארץ "במקרה": מי היה רבי יוסף משאש?

בשנת תשכ"ד הגיע לביקור בארץ ישראל אחד מענקי יהדות מרוקו – רבי יוסף משאש, רבה של תלמסאן במשך 17 שנה, אב בית הדין במרוקו ודיין במקנאס, צדיק בן צדיק ממשפחה מיוחסת. באותם שנים כבר עלו לארץ ישראל מאות אלפים מיהודי מרוקו, אך עדיין נשארו רבים בקהילות מרוקו. רבים מיאנו לעלות לארץ ישראל משום ששמעו ששם הצעירים עוזבים את המסורת ומורשת האבות, הולכים לקיבוצים ושוכחים את הוריהם ואת המנהגים הייחודיים של קהילות מרוקו. רבי יוסף משאש היה ממנהיגי העדה, וראה את עצמו מחויב לדאוג גם לאותם מבני הקהילה שעלו לארץ. לכן נסע לביקור בארץ ישראל, עבר בין ערי הארץ, ביקר את תלמידיו לשעבר, משפחות שהכיר וקהילות שהיו בקשר איתו, חיזק אותם מבחינה רוחנית, פישט להם ספקות בהלכה והתכונן לחזור למכורתו, לדאוג לשאר בני עדתו אשר במרוקו.

ואז, בהיותו בחיפה, פגש אותו דוד בן גוריון, ראש הממשלה. בן גוריון אמר לו: "כבוד הרב – אל תהיה כמו המרגלים!". להשתאותו, השיב לו בן גוריון: "אם הרב עכשיו יחזור למרוקו – זה כמו הכרזה: ארץ ישראל לא טובה, לא טוב לגור בה. הרב חייב להישאר בארץ ישראל, כדי שידעו כולם שהיא הארץ הטובה והרחבה שהובטחה לנו".

הדילמה היתה גדולה מאד. מצד אחד, לא בן גוריון ילמד את הרב תורה. בן גוריון רצה אמנם בחיזוק היישוב, ובכך שיבואו עוד ועוד עולים ממרוקו כדי לחזק את המדינה, להוסיף כוח עבודה ולהשתלב בתוכניותיו, אבל הוא לא הזיל דמעה על כך שחלק גדול מהעולים מצפון אפריקה הושפעו בצורה שלילית ממוסדות המדינה, ואף עזבו את הדת. זה היה חלק מתוכניתו. מצד שני, אחרי שהדברים נאמרו בפומבי, וראש הממשלה של מדינת ישראל אומר לרב: "אם אתה עוזב – אתה מוציא דיבת הארץ רעה" – הרי ארץ ישראל אינה שייכת לבן גוריון, היא שייכת לכל עם ישראל, ובסיור הזה ראה הרב עד כמה בני עדתו העולים לארץ צריכים את דמות הרב ואת החיזוק הרוחני. דווקא משום שהשלטונות דוחפים אותם לעזוב את המסורת, צריך הרב להתייצב ולחזק את המסורת.

לאחר שיקול דעת הכריז הרב משאש כי הוא נשאר בארץ ישראל. הוא לא חזר למרוקו אפילו כדי להסדיר את נכסיו או לדבר עם משפחתו. אחרים עשו זאת בשבילו. בני משפחתו הגיעו באונייה הבאה, אחרי חצי שנה, והרב קבע את משכנו בחיפה, שם נפגש עם בן גוריון, וממנה לא יצא עוד כתייר, אלא כתושב העיר. ראש העיר חיפה, אבא חושי, התרשם מאד מדמותו הענקית של הרב משאש, והציע לו להיות הרב הראשי לחיפה. הרב השיב שהוא יודע שבחירת רב במדינה תלויה בפוליטיקה, בהצבעות, בלחצים על חשבון אחרים, והוא אינו מעוניין בזאת. בתגובה שינה אבא חושי את הכללים (בתקופה שהיה מותר...), והחליט כי הרב הראשי לחיפה ימונה בלי בחירות ובלי פוליטיקה, כמו פעם. הגיש לו ראש העירייה כתב מינוי, קם הדבר ונעשה, והרב יוסף משאש נעשה הרב הראשי לחיפה.

במרוקו השאיר אחריו הרב משאש את קהילות היהודים שנותרו שם. מדובר באדם שהיה בעל מהלכים והשפעה אצל מלך מרוקו, וזכה לאות כבוד מהמלך ומשר החינוך של מרוקו. יהודי מקנס הרגישו יתומים ועזובים. הדבר השפיע עליהם לעלות לארץ, ואחריו עלו יהודי מרוקו בהמוניהם, כשהם יודעים ששם ממתין להם הרב וידאג לכך מחסורם הרוחני. בנוסף התרחשו באותם השנים פרעות קשות ביהודים בארצות ערב, מה שגרם ליהודים רבים לעזוב מדינות מוסלמיות עויינות.

מלבד כל כישרונותיו, היה הרב משאש אמן. הוא צייר בעצמו את השערים של ספריו והוסיף עיטורים שונים בספרים. כמו כן היה משורר, וכתב שירים ופיוטים רבים. הוא חיבר 33 ספרים. פסיקותיו ההלכתיות היו מחודשות מאד, וקשורות בצרכי השעה של אותם ימים. כוח דהתירא היה בעיניו דבר חשוב.

 הרב משאש נפטר בשיבה טובה בחודש שבט תשל"ד, ונטמן בחיפה, בה הרביץ תורה ויראת שמים.