היהודי שגילה את השימוש בכלורופיל: סיפורו של ד"ר בנימין גרוסקין

כשנכנסים עמוק אל ההיסטוריה הרפואית של המאה העשרים, נדמה לפעמים שיש דמויות שנבלעו בין דפי הזמן, אף על פי שתרומתן הייתה מהפכנית. אחת מהן הוא הרופא היהודי ד"ר בנימין גרוסקין – איש מדע, איש רוח, ובעיקר חוקר עקשן שהעז לראות בטבע לא אויב שיש לשלוט בו, אלא מורה עתיק שיש להקשיב לו. היום, כשהמדפים מלאים בתמציות ירוקות, משקאות כלורופיל וטיפולים טבעיים, כמעט שאיש אינו יודע שהרעיון הזה נבט לראשונה אצלו, בשנות השלושים – הרבה לפני ש"טרנד הבריאות הירוקה" בכלל היה מושג.

גרוסקין נולד למשפחת מהגרים יהודית, בתקופה שבה מדע ורפואה היו עדיין זירות של מאבקי רעיונות ופריצות דרך ראשוניות. הוא גדל בין ספרי רפואה ותפילות, בין אמונה בחוכמת הדורות לבין סקרנות מדעית עזה. משהו בנפש היהודית שלו – החיפוש, השאלה, הבחינה המתמדת – דחף אותו לשאול שאלות שאחרים נמנעו מלהעלות. הוא הביט על כלורופיל, אותו פיגמנט ירוק שכל ילד לומד עליו בשיעור ביולוגיה, ושאל: אם זהו החומר שמאפשר לצמחים לחיות, אולי יש בו גם רמזים עמוקים יותר שיכולים לסייע לאדם?

הרעיון נשמע מופרך לזמנו. עולם הרפואה בשנות השלושים והארבעים העדיף תרופות כימיות, אנטיביוטיקה בראשית דרכה, וגישות טיפול שהתרחקו מצמחים שנתפסו כ"עממיים". אבל גרוסקין, שלא נרתע מגיחוך או ביקורת, החל לערוך ניסויים: הוא מרח כלורופיל על פצעים חיצוניים, טפטף אותו על זיהומים, בחן את השפעתו על רקמות מתחדשות. לאט לאט היו מקרים שבהם נראה שהפצע מחלים מהר יותר, שהזיהום שוכך, שהריח הנלווה לפצעים כרוניים משתפר משמעותית – תופעה שתועדה גם במחקרים מאוחרים יותר.

בתי חולים בארצות הברית התעניינו. חיילים במלחמת העולם השנייה קיבלו טיפולים מבוססי כלורופיל, כשהציוד הרפואי היה דל והזיהומים פשטו בשדות הקרב. ספרי רפואה ומגזינים כתבו באותה תקופה על "הנס הירוק". תרסיסים, משחות ותחבושות כלורופיל הפכו לכלי עבודה בארגז הכלים של רופאים רבים. גרוסקין לא רק היה הראשון שהציג את הרעיון – הוא גם היה זה שהצליח לעורר דיון רפואי רחב על האפשרות שהטבע מכיל מנגנונים מרפאים שעדיין לא נחשפו.

המדע המודרני, עם השנים, בחן מחדש חלק מהטענות. הסתבר שהכלורופיל אינו תרופת פלא, אך יש לו תכונות ייחודיות: הוא מסייע בנטרול ריחות, תורם לעידוד שיקום רקמות ומשמש בסיס למחקרים עדכניים בתחום נוגדי הדלקת והאנטיאוקסידנטים. ובעיקר – הוא פתח דלת לשאלת יסוד ברפואה: עד כמה אפשר לשלב ידע מסורתי עם מדע עדכני? האם ריפוי יכול להתקיים גם מתוך הבנה של מערכות טבע, ולא רק מתוך כימיה סינתטית?

כל אלה – היו שם כבר בשנות הארבעים, בחדר המעבדה הפשוט של ד"ר גרוסקין.

הוא נפטר ב-4 בדצמבר 1950, בשקט נטול תהילה. אבל בשנים שלאחר מכן, כשהרפואה ההוליסטית התחילה לפרוח, כשהעולם גילה מחדש את ערכם של צמחים וכשכלורופיל הפך למוצר מדף פופולרי – החלו חוקרים להציץ אחורה, אל תחילת הדרך, ולגלות את השם שנשכח.

בעולם המדע, דמותו של גרוסקין היא תזכורת לכך שקו התפר בין טבע לרפואה הוא דק. איש אחד שהעז לחשוב שהצבע הירוק של העלים הוא לא "סתם צבע", השאיר אחריו מורשת ארוכה של ריפוי וחזרה לשורש.