טורים אישיים - כללי

צבי יחזקאלי על נתוני ההצבעה הגבוהים במגזר הערבי בבחירות לכנסת ה-26: "זה המשך של אותה אסטרטגיה, אותו ג'יהאד, רק בדרכים אחרות. מי היה מאמין שכמו בארצות הברית, אחרי הפיגוע הגדול שספגנו, האסלאם יגביר את כוחו דווקא כשעם ישראל יותר מאמין, יותר מבין, יותר מתפכח"

זאת הטרגדיה החינוכית שלנו: בבוקר אנחנו מלמדים ילדים לא להחרים חבר, ובערב הם רואים אותנו מחרימים חצי מדינה. מבקשים מהם להקשיב למי שחושב אחרת, ואז מוחקים אנשים בגלל פתק בקלפי

לפעמים, הדרך להפוך את האבנים שזרקו עלינו לבמה של ניצחון, מתחילה פשוט בהחלטה לתת לעצמנו סוף־סוף את ההזדמנות לעלות עליה

מחמאה טובה היא בעצם מראה. היא אומרת לאדם שמולי: יש בך משהו טוב, ואני ראיתי אותו. טור לעילוי נשמת יוסי הרשקוביץ הי"ד

לעיתים קרובות, אולי קרובות מדי, אנחנו 'תקועים' בחיים שלנו, בבעיות שלנו, בדמעות שלנו, מבלי לדעת שהשכנה שאנחנו מברכות לשלום בכל בוקר שפכה קיתון של דמעות בלילה רק כדי שיהיו לה כוחות לקום ולהתחיל את הבוקר הזה. טור מזווית קצת אחרת על כיוון מחודש של הראש

זה לא טקס חדש. אנחנו עושות את זה אחרי כל פעם שאנחנו חוזרות עם ידיים עמוסות בכל טוב. גם אחרי שאנחנו חוזרות מקניות בשערי רווחה. כי זה לא מובן מאליו! תשאלו את מי שאין לו

המחקר על שינוי התנהגות מספר סיפור אחר לגמרי: אנשים לא מצליחים בעיקר מפני שהם רוצים יותר. הם מצליחים מפני שהם בונים את החיים כך שההתנהגות הרצויה תהיה קלה יותר לביצוע

אנחנו רואים תמונה אחת ומרכיבים ממנה סיפור שלם. אנחנו לא באמת יודעים מה קורה בבית של האדם שממול. לא יודעים מה הוא סוחב. לא יודעים כמה הוא מתמודד

מה אפשר לשלושה אנשים, נוסעים לתומם, לפעול בתושייה, באומץ, בגבורה, במצב קיצון ובמקום להתאבן באימה או לצרוח מפחד, פשוט לפעול?

אף אחד לא מבקש ממך לפתור היום את כל החיים שלך. אתה לא חייב כבר עכשיו לדעת מה תלמד, במה תעבוד, עם מי תתחתן, כמה תקבל בבגרות ואיפה תהיה בעוד עשר שנים. אבל אתה נדרש לעשות את החלק שלך

כשם שהגוף הבריא יודע לפלוט מתוכו חומרים מזיקים, כך גם נפש בריאה אינה יכולה להשלים לאורך זמן עם מעשה רע, או עם חיים שאינם בדרך של בן של מלך

מהי אותה ראייה שמעבר לראייה הרגילה בשתי העיניים הגשמיות, מה בא ההדס שבארבעת המינים לסמל, ומדוע הדס פסול נקרא "שוטה"?

עוד הזמנה לסוכה. עוד ברכת חג שמח ליהודי ברחוב. עוד חיוך לאדם שאולי אינו נראה כמונו, אבל הוא אח שלנו, חלק מהעם הנפלא שלנו. אולי החיוך הקטן שלנו יהיה הצעד הראשון שלו בדרך הביתה

יש המון בלגן במונחים האלו, ובאתי לעשות סדר. היום אני יודעת לתת לכל דבר את המקום שלו, ולדברים מסוימים אני לא נותנת יותר מקום בכלל. בואו נתחיל

יום כיפור אינו עוסק רק במי צעק על מי או מי שכח לבקש סליחה. הוא מזמין אותנו לבדוק גם את הדעות הקדומות שלנו, את הגאווה, ואת המחירים שאחרים שילמו כדי שאנחנו נרגיש מכובדים

הפוסט הזה לא בא לייאש. הוא בא להראות עוד צד למי שעסוק רק בעצמו, ולמי שרוצה לזכות להיות תמיד רק בצד הנותן

חשבתי שאני מנוסה וחסינה, חשבתי שהעבודה שלי מחייבת חיבור לאינפוזיית דיגיטל 24/6, חשבתי שלי זה לא יקרה, והכי מוזר - לא חשבתי עד כמה איכות החיים שלי תשתפר. טור אישי (וכנה) על דיטוקס דיגיטלי

זה המקום שממנו צומחים הרגלים של משמעת עצמית במקום תירוצים, הבנה של מאמץ שקודם לתגמול, ותפיסת עולם של נתינה במקום תחושת ה"מגיע לי" המפורסמת

כשמבחן התשובה פוגש את המבקר הפנימי: מאיזה מקום את חוזרת בתשובה? חוה שמילוביץ עושה סדר ועוזרת לך להבחין בין מחנק ואשמה לגעגוע. תפילה מרגשת בפנים

אם זה מה שקורה בתוך שעה אחת, מה קורה לילד שנמצא שנה שלמה עם דמות חינוכית שמגיבה כך? ילד יכול להיראות בסוף השנה אחרת לגמרי... כל הנפש שלו תהיה אחרת

לא פעם יצא לי לשמוע שיהדות היא לא רוחנית. כנראה בגלל זה אנשים שמחפשים רוחניות מרחיקים עד המזרח בשביל לגלות את מה שכבר קיים אצלנו כאן, בארץ הקודש ובתורה הקדושה. אז למה אנשים עדיין מאמינים שהיהדות אינה רוחנית? תתפלאו

אתה ממלא ספל ליטול ידיים. אל תסתפק בפעולה חלשה או בינונית – תהיה מקצועי. אתה עומד בתפילת שמונה עשרה. בבקשה אל תיתן לתפילתך להיות רפויה, חלשה וחולנית. תתמקצע

תדר? תגיד, אח שלי, על מה אתה מדבר? מה תדר? מי תדר? מה הקשר תדר? למה מה אני נראה לך, טכנאי של בזק שמחפש קליטה? אבל הוא התחיל לשאול אותי על הילד

כשמישהו שאתם אוהבים חולה מאוד, המחשבות השליליות באות בלי הזמנה ומחלישות בדיוק כשצריך כח. הנה חמש מהן וכנגדן - חמש תשובות של אמונה

כשהוא יגיע – הם יבינו, כנראה, שהאוטובוס הזה מלא, ושהנהג ידע שיש אוטובוס נוסף אחריו, ושאף אחד לא שכח אותם. אבל הם לא יודעים

אני מסתכל עליו, מסתכל על הג'יפ הנוצץ, ואז ממקד את המבט בקופסה האפורה הזו, שנראית כאילו היא שרדה את תקופת המנדט הבריטי ושימשה את לוחמי הפלמ"ח לתקשורת מוצפנת

הן ממלאות את התפקידים המצופים מהן, מחייכות כשצריך, ואפילו מצליחות לעודד אחרים. אבל בתוך הלב הן מרגישות בודדות, לא מובנות ולעיתים גם שקופות

המרוץ הזה מעביר לילדים מסר סמוי ומסוכן: שכדי ליהנות בחיים, חייבים משהו גרנדיוזי ומנקר עיניים. שמה שיש פה בבית, בשכונה, בטבע הישראלי הפשוט, פשוט לא טוב מספיק

אם אדם שאתם אוהבים נלחם עכשיו על חייו - אל תגזרו את דינו. טור אישי על פחדים, סגולה לישועה והשגחה פרטית גדולה, כי כל עוד יש חיים, אל תסגרו את הדלת בפני הניסים

יש לנו עוד כברת דרך לעבור. אבל ברגעים האלה, כשהערבות ההדדית הזו מתפרצת במלוא עוצמתה ומאירה את החשכה, אי אפשר שלא להביט ולהבין: אין, פשוט אין בעולם עוד עם כזה