אדון עולם וגברת ברסלר: הסיפור הוא לא הכיסא, אלא הזהות היהודית

שקמה ברסלר לא אוהבת את "אדון עולם". זה אולי נשמע כמו תחילתה של בדיחה גרועה, אבל במציאות של ישראל 2026 זהו משל מדויק לבלבול הערכי שאחז במחנה המכנה עצמו "ליברלי".

יש משהו אירוני בפער שבין המעבדה לפיזיקה של חלקיקים במכון ויצמן – מקום שבו שולטים ההיגיון והדיוק – לבין הרטוריקה הלוחמנית של ברסלר, פרופ' מכובדת במכון, על הבמות. נדמה שדווקא מי שאמורה לייצג את הקידמה והמדע נקלעת לאובדן עשתונות, כשהיא עומדת מול הדבר הנורא מכל: פיוט יהודי עתיק בן כאלף שנים.

ההתבטאות האחרונה של ברסלר, בכנס של קרן ברל כצנלסון, אינה פליטת פה לא מחושבת. היא מספקת הצצה אל עומק עולם הערכים של מי שמבקשים להוביל את המחנה הקרוי "נאור", אך מתקשים להפגין ליברליות כלפי ריח ולו קלוש של מסורת. בהקלטה מהכנס, שהופצה ברשתות החברתיות, נשמעת ברסלר חוזרת לימי ילדותה: "בכיתות א'-ב' למדתי בבית ספר בגבעת המורה מעל עפולה, וכל בוקר היינו שרים 'אדון עולם'. אם מישהו היה שם את הבנות שלי היום לשיר 'אדון עולם', הייתי הופכת למנהלת את הכיסא על הראש. ברמה הזאת".

זו אינה ההתבטאות מעוררת המחלוקת הראשונה של ברסלר, והיא גם אינה האקדמאית הבכירה הראשונה במחאת קפלן שחוצה גבולות מילוליים. הבעיה כאן היא לא רק הסגנון הכוחני – הפיכת כיסא על ראש של מנהלת היא דימוי שקשה לעיכול בכל הקשר – אלא הבהלה העמוקה מתוכן שמהווה קונצנזוס רחב בחברה היהודית בישראל.

בואו נניח לרגע את הכיסאות בצד, ונדבר על "אדון עולם". לא מדובר בטקסט פוליטי נפיץ, אלא בפיוט מתוך סידור התפילה. הלחן של עוזי חיטמן ז"ל הפך את הפיוט לנכס צאן ברזל בפסקול הישראלי; הוא מאחד דתיים ושאינם דתיים מכל גווני הקשת, ומושר בגנים ובבתי ספר. העובדה שדמות מרכזית במחאה רואה בו עילה להפיכת כיסא – לא פחות – מעידה על ניתוק ממשי מהדופק היהודי-ישראלי.

קולם של ברסלר ודומיה בשמאל הקיצוני זוכה להדהוד תקשורתי בלתי פרופורציונלי לכוחם האלקטורלי. רוב מוחלט של הציבור בישראל לא נתקף חרדה משירת "אדון עולם" בבית הספר או מקידוש בליל שבת; להיפך, הוא רואה בהם חוליה מתמשכת בשרשרת הדורות. כשברסלר מדברת על הפיכת כיסאות, היא לא מדברת רק על המנהלת מעפולה. היא חלק מחבורה שמרגישה מאוימת מגילויים של זהות יהודית במרחב הציבורי, ומאיימת על מי שלא מוכן ליישר קו איתה.

זה אותו קו רעיוני שמאפשר ליאיר גולן, האיש שפעם זיהה תהליכים, להצהיר בריש גלי על כוונתו לסגור את ערוץ 14. בעיני אבירי הדמוקרטיה האלה מטעם עצמם, חופש הביטוי הוא ערך עליון – כל עוד הוא נאמר במבטא הנכון, באולפן הנכון, ובלי "אדון עולם" ברקע, חלילה.

הדיון כאן אינו על נימוסים, כי חופש הביטוי יכול להימתח ולסבול גם התבטאויות קצה. מדובר בסיפור גדול בהרבה. מחאת הקפלניסטים כבר מזמן אינה רק "רק לא ביבי", ואולי גם מלכתחילה לא הייתה רק זה. המאבק שברסלר ושותפיה למחנה משרטטים משקף את השבר שיעמוד למבחן בבחירות הבאות: האם ישראל היא מדינה יהודית, עם שורשים, מסורת וערכים; או שהיא בדרך להפוך ל"מדינת כל אזרחיה", שבה הזהות היהודית היא סרח עודף שיש לדחוק, לרמוס ולהפוך עליו כיסא.