הכוח לקבל: על הבושה הזו, שמשבשת את שיקול הדעת הנכון שלנו

הייתי אז ילדה קטנה בגילאי היסודי, כשהטלפון של אבא צלצל. מו"ר אבי הרב זמיר כהן שליט"א ענה לטלפון. מעבר לקו נשמע קול בכי של תינוק קטן. לא שמעתי מה אמר האיש שמעבר לקו. לא שמעתי מה ענה אבא, אך מיד כשהוא ניתק הוא הגיש לי שטר כסף ביד, וביקש ממני לרוץ למכולת הקרובה ולקנות קופסת מטרנה. הוא ביקש ממני להזדרז, תוך שהוא כותב על פיסת נייר כתובת מגורים שהיתה במרחק כמה רחובות בודדים.

"רוצי, תדפקי בכתובת הזו ותביאי להם את המטרנה", הוא ביקש, וזירז אותי לצאת.

אפילו בראש הקטן שלי הבנתי את הסיטואציה שמתרחשת מולי. תינוק קטן, בוכה, ואין לאמא מטרנה לתת לו להשביע את הרעב. אין כסף. הבעל התקשר לבקש עזרה. מיידית.

אבל הסיפור לא הסתיים בזה. כשבידי השקית המרשרשת ובתוכה המטרנה המיוחלת, הגעתי בריצה, מתנשפת, אל הדלת של המשפחה. כבר מבחוץ שמעתי את בכי התינוק, ונקשתי במהירות על הדלת.

אלא שאז הדלת נפתחה לסדק צר על ידי האם, והיא סננה בשקט, אך בנחרצות: "תודה, אבל אנחנו מסתדרים. אין צורך בעזרה". והדלת נסגרה.

נשארתי בחוץ. השקית ביד, והלב שלי, שעוד דופק, יוצא אל התינוק הקטן שמעבר לדלת.

זו הייתה ההיכרות הראשונה שלי עם אנשים יקרים שנמצאים בנקודת זמן בה הם צריכים באמת לקבל עזרה, אבל נמנעים. מכוח הבושה. אז עוד לא ידעתי שכשאגדל אפגש באופן תכוף כל כך עם סיפורים שכאלה.

הבושה.. אוי, הבושה. הבושה שמשבשת את שיקול הדעת הבריא שלנו, וגורמת לנו לבחור בחירות מזיקות ולא חכמות רק כדי להגן על עצמינו מפניה.

לפני כמה שנים דפקה על דלת החדר שלי בתיכון נערה מתוקה מכיתה י"א. היא סגרה את הדלת אחריה, ישבה מולי בשקט ופרצה פתאום בבכי מר (בסוגריים אציין כמה קריטי וחשוב שמנהלות ומורות בביה"ס ישכילו ליצור קשר קרוב עם התלמידות. שהתלמידות תצלחנה לראות בהן כתובת לשעת צרה, ולהעז ולשתף כשמשהו לא טוב קורה...).

"המנהלת", היא אמרה מתוך הדמעות, "אני לא יודעת אם זה קשור אליך ו איך את יכולה לעזור, אבל אין לנו מה לאכול בבית. אין". מתברר שהאם מאושפזת עקב מחלה, והאב מנסה להחזיק את הבית בכוח, לבד, וללא הצלחה. אז לחם יש. אבל רק לחם. לא מרק, לא תבשיל, לא ארוחה חמה וגם לא עוגה או מאפה ביתי... כך כבר למעלה משנה. כשהמשכנו לשוחח הבנתי שגם האחים הקטנים, למעשה, לא מטופלים כבר למעלה משנה. אין כביסות, אין סדר וניקיון. אין מי שייתן יחס אישי לכל ילד. הבית מתמוטט.

הרמתי טלפון לאב וברגישות ובהבנה אמיתית ביקשתי את רשותו לשלוח לו תמיכה כספית, ארוחות חמות ועזרה בבית, באופן זמני. עד שהאם תתחזק, בעזרת ה', ותחזור הביתה.

הוא סירב בתוקף. בנחישות. "תודה, אבל לא תודה. אני אסתדר. ומה שלא – אז לא. נתמודד. אני לא מסוגל לקבל נדבה".

הבושה המיותרת הזו, שמשבשת את שיקול הדעת הנכון שלנו...

למה זה קורה, ומה עושים? על כך במאמר הבא, בעזרת ה'.