אייל ולדמן הושיט יד למפגין עזתי בוונציה. התגובה היא כל הסיפור

יש סרטונים שמצליחים לדבר טוב יותר מאלף פאנלים באולפן. לא צריך תרגום לעברית, לא צריך פרשנים. צריך רק להסתכל על הפנים של אייל ולדמן השבוע בבינאלה של ונציה.

ולדמן, יזם הייטק וחתן פרס ישראל, שילם את המחיר הנורא מכל ב-7 באוקטובר, כשבתו ובן זוגה נרצחו בנובה על ידי מחבלי חמאס. הוא זכור כמי שיזם את העסקתם של מאות עובדים ערבים בחברת מלאנוקס, בהם פלסטינים ואזרחים ישראלים, ואף גייס תרומה לבית חולים שדה בעזה. כשהגיע לתערוכת האמנות הבינלאומית בוונציה, קידמה את פניו הפגנה של עשרות מפגינים פרו-פלסטינים שצרו על הביתן הישראלי. ולדמן לא נרתע. ההיפך. המצלמה תיעדה אותו מושיט יד לאחד המפגינים, שעמד מולו עם דגל פלסטין, ומתחיל לשוחח איתו על שלום. המפגין הגיב בלחיצת היד המושטת.

ואז הגיעו הצרחות. והקללות. המפגין, עזתי במוצאו, הבין במהירות מחילופי הדברים הקצרים כי ולדמן הוא ישראלי, נרתע בתיעוב, ופצח במטח של גידופים. מקהלת המפגינים מסביב הצטרפה לחגיגה עם קריאות קצובות "שחררו את פלסטין".

יהיו מי שימהרו להסביר לנו שזה רק מפגין אחד, רק רגע אחד, מקרה קצה בפינה של ונציה. אבל קשה לצפות בסרטון ולא לחוש שמשהו עמוק יותר מבצבץ ממנו. כשהמפגין הגיע להפגין מול הביתן הישראלי, הוא לא חיפש "שיח" של שלום ולא צלל ל"מורכבות" הסכסוך; מבחינתו, כל יהודי הוא האויב. גם ולדמן, הדוגל בדו-קיום. כשהוא מחה נגד ישראל, הוא לא מחה נגד מדיניות ממשלה כזו או אחרת; הוא מחה נגד עצם הקיום שלנו.

וכאן השאלה שצריך להעז לשאול: האם השנאה הזו היא באמת תוצר של "ייאוש" או "היעדר אופק מדיני"? כי הסרטון לא מציג מחאה פוליטית שממתינה לפשרות דיפלומטיות. הוא מלמד על שנאה אידיאולוגית, שלא מתרשמת מקווי גבול מוסכמים, מתלושי משכורת או מצעדים הומניטריים.

את הסרטון צריך לראות שוב ושוב. לראות את השנאה בעיניים - ולהפנים.