לעצור לרגע מול חתיכה קטנה של יופי, ולברך עליה. שככה לו בעולמו

באמצע כל הרעש, תמר עצרה מול עץ כאילו ראתה את השכינה.

"בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁכָּכָה לּוֹ בְּעוֹלָמוֹ".

הרבה שנים אני בעולם הזה, ואף פעם לא שמעתי את הברכה הזאת נאמרת ככה.

עד שבאה תמר.

תמר הייתה מהבחורות האלה שהעולם לא באמת יודע להסתכל עליהן.

לא מהיפות שנכנסות לחדר וכולם מסתובבים אחריהן.

לא מהכריזמטיות שמספרות סיפור וכולם צוחקים.

גם לא מהמטיילות שמצטלמות על כל גג בקטמנדו עם צעיף נפאלי וקערת סמודי ביד.

היא הייתה שקטה מדי בשביל העולם הזה.

גוף דקיק מדי,

משקפיים שמחליקים לה בלי סוף על האף,

תמיד אותו סוודר אפרפר שכבר איבד מזמן את הצבע המקורי שלו.

היא עמדה קצת בצד.

כאילו לא רצתה לתפוס מקום.

גם בחדר האוכל של בית חב"ד, כשהיו עשרות מטיילים רעבים מסביב לשולחנות, תמר הייתה מהאנשים שמחכים שכולם ייקחו קודם.

רק אחר כך ניגשת בשקט לסיר האורז,

לוקחת מעט מדי,

מתנצלת בעיניים על עצם זה שהיא שם.

פעם ראיתי אותה יושבת שעה שלמה עם מטיילת שבכתה אחרי שיחה קשה מהארץ.

לא מדברת כמעט.

רק מקשיבה.

מדי פעם דוחפת לעברה טישו. אחר כך קמה לפני ששמעה אפילו תודה.

היא הייתה מהאנשים שמשאירים אחריהם חסד קטן בלי רעש.

בלי חתימה.

אם לומר את האמת,

עד אותו בוקר כמעט לא ידעתי איך הקול שלה נשמע.

*

זה היה אחרי לילה של גשם בקטמנדו.

האדמה בגינה של בית חב"ד עוד הייתה רטובה, וריח של בוץ ועשן קטורת עמד באוויר.

ואז פתאום שמנו לב לעץ החדש שפרח ליד הגדר.

אף אחד לא ממש התעכב עליו קודם.

פרחים סגולים, ובאמצע שלהם כתם כתום בוער כמעט, כאילו מישהו צבע אותם ביד.

תמר נעצרה מולו.

לא סתם נעצרה.

עמדה.

כמו שעומדים מול משהו קדוש.

היא הרימה קצת את הראש, הסתכלה עליו ארוכות, ואז אמרה בקול שקט אבל יציב: "בָּרוּךְ אַתָּה ה'… שֶׁכָּכָה לּוֹ בְּעוֹלָמוֹ".

אני לא יודעת להסביר מה קרה לי באותו רגע.

זאת הייתה רק ברכה.

אבל פתאום כל הרעש מסביב התרחק.

הצלחות מהמטבח.

המטיילים.

הטלפונים.

החילוצים.

הכאבים שאנשים מביאים איתם להרים.

הכול נעצר לשנייה אחת.

כאילו מישהו פתח חלון בתוך הנפש שלי.

"מה אמרת עכשיו?", שאלתי אותה כשהיא סיימה.

היא נבהלה קצת מעצם זה שפניתי אליה. חייכה את החיוך הנבוך הזה של אנשים שלא רגילים שתופסים מהם משהו.

"זו ברכה", אמרה בשקט.

"על משהו יפה במיוחד. אילן יפה… בריה יפה… משהו שמרחיב את הדעת".

"ומאיפה את מכירה אותה?".

היא משכה בכתפיים.

"לא יודעת. אולי מאבא שלי. הוא היה כבר די זקן כשנולדתי…אמא נפטרה בלידה שלי, אז אבא הוא זה שגידל אותי.

"היו לו רגליים חלשות.

"כשהיה לוקח אותי לגן היינו עוצרים ליד עץ גדול אחד, והוא תמיד היה אומר את הברכה הזאת.

"שנים חשבתי שהוא עוצר בגלל היופי של העץ… אחר כך חשבתי שאולי פשוט היה צריך לנוח קצת בדרך. אה?".

היא חייכה. אבל העיניים שלה התרחקו פתאום למקום אחר.

"אין לי כבר את מי לשאול".

בדיוק אז נכנסה דרך שער בית חב"ד חבורה של מטיילים מהודו.

ארבעים שעות באוטובוס מדלהי.

אבק דרכים על הפנים,

ריח של דיזל על הבגדים, תרמילים קרועים וסיפורים שנשפכים מהר יותר מהתה שהגישו להם.

ובתוך כל הרעש הזה -

תמר פשוט נעלמה.

כמו שבאה.

אולי יצאה כבר לכפר הבא. אולי המשיכה לטרק.

חיפשתי אותה המון.

נעלמה כמו שבאה.

אף אחד בכלל לא שם לב שהייתה כאן.

אבל מאז אותו בוקר, אני מסתובבת בעולם קצת אחרת.

פתאום אני תופסת את עצמי נעצרת –

מול עץ.

מול פנים עייפות של מטייל שמתחיל שוב לחייך.

מול ילד נפאלי יחף שמחזיק ביד בלון כאילו זה אוצר.

מול שקיעה שנמרחת על ההרים כאילו מישהו שפך זהב על השמיים.

"שֶׁכָּכָה לּוֹ בְּעוֹלָמוֹ".

כי אולי זאת כל הנקודה.

לא להבין הכול.

לא לפתור הכול.

לא לחבר את כל חתיכות הפאזל של החיים לתמונה מושלמת אחת.

אלא להסכים לעצור לרגע מול חתיכה קטנה של יופי,

ולברך עליה.

גם אם היא זמנית.

גם אם היא שבורה.

גם אם היא מופיעה בדיוק באמצע תקופה של כאב.

כי העולם הזה אף פעם לא מגיע שלם.

הוא מגיע בפיסות.

קצת עצב. קצת חסד. קצת געגוע.

וקצת אור.

ואולי העבודה שלנו היא רק לא להתרגל.

לא לתת ללב להתקהות.

להמשיך להתפעל.

מכל אילן. ומכל בריה.

ומכל רגע קטן שבו הקב"ה לוחש לנו בשקט: "תראו. עדיין יש יופי בעולם שלי".

בדיוק בשביל זה הייתה צריכה להגיע תמר.

הבחורה שכמעט לא שמעתי את קולה,

והרחיבה לי את הלב,

עד רוחב גן עדן.