"שום דבר לא ירתיע אותי מלהיות יהודי": סיפורו הבלתי נתפס של סטיב

מאז שזכתה רות המואבייה להיכתב ולהדהד לדורות, שנה אחר שנה בחג השבועות, מצאו גרים רבים את דרכם לעם ישראל. סיפור הגיור של סטיב, שהתפרסם לאחרונה, מרתק במיוחד, עד כי מן הסתם היה אף הוא ראוי להיכתב לדורות אילו התנ"ך עדיין לא היה נחתם.

סטיב נולד באחד מחופי הטורקיז היפהפיים של האיים הקריביים. בנוף מרהיב עין זה עיבדו את אדמתם איכרים שלא מיהרו לשום מקום, וכמו כל תושבי המחוז, עקבו בעצלתיים אחר התפתחות הטכנולוגית שכבשה את הערים הגדולות ודילגה מעליהם ומעל יערות הגשם שבסביבתם. לכאורה, מקום של טבע מרחיב נפש. לגבי סטיב, הסביבה המוריקה לא ערפלה את מבטו החד. התנהלות האיכרים שסבבה אותו גרמה לו להתעמק יתר על המידה על חידת קיומו בעולם. בגיל 14 הבין שהוא לא מוכן לחיות כמו כל אלה שהכיר. חרה לו מאוד שהגברים חוזרים מהעבודה, גם ההגונים שבהם, ישר לבית המרזח, והופכים מיד לשיכורים וגסי רוח.

פעמים רבות פנה ושטח בפני אמו את הרהורי לבו, והתמרמר על העתיד חסר התקווה שצפוי לו. הוא התעקש לא ללכת בעקבותיהם. באחת הפעמים החליט לנדוד ולחפש משמעות אחרת לחייו. פנה לאמו בהחלטיות: "אני יודע רק דבר אחד: פה אני לא נשאר. אני הולך לחפש מקום אחר, טוב יותר, מוסרי יותר". תגובתה המפתיעה של אמו שינתה את חייו: "בילדותי גדלתי בוויליאמסבורג. גרנו בצמוד לבתי היהודים, וההבדל ביננו היה תהומי. ברחובנו היה פשע ופחד לעבור בלילה. מהצד השני היה אור גדול, שם גרו יהודים יראי שמים שעזרו זה לזה. אולי זה הסוג שאתה צריך לפגוש".

סטיב עמד מופתע ונרעש. לראשונה שמע על העבר הזו בחיי אמו. ממש באותם רגעים נזכר בכומר שהעביר את סיפורי התנ"ך לקהל מאזיניו בכנסייה. שם הוא סיפר שיש עם נבחר, והוא עם ישראל, שקיבל תורה משמיים, אך הוא כבר לא קיים. במשך שנים הלך והידלדל עד שנכחד. הוא האמין לדבריו מבלי להטיל בהם ספק.

אבל אחרי הבום הגדול ששמע מאמו, שמח ללא גבול על כי כעת נקרתה לפניו ההזדמנות הגדולה של חייו.

כל מה שהיה לו באותה תקופה של שנות העשרה כלל אופניים עם סלסלה גדולה, על כן החליט שהוא ישמש כמוכר עיתונים בשכונת וויליאמסבורג, וזאת כדי להתוודע לעם שסיקרן אותו ותפס חלק נכבד ממחשבותיו.

כשאמו ראתה שנשבה בדבריה, הוסיפה: "אם כבר אתה הולך להצטרף לעם ישראל, ראה שיהיו אלו יהודים 'שחור-לבן', ולא אחרים. וודא שיהיו אלה יהודים אמתיים".

לפני שיצא לדרכו, פגשו אותו חבריו. כששמעו על תוכניתו הגרנדיוזית, הגיבו בלעג: "אתה הולך לעזוב מקום של מזג אוויר נפלא, חופי ים, נוף ויערות, והולך לניו יורק? אתה הולך להימס בקיץ ולקפוא בחורף?".

הם לא הבינו כלל שמבחינתו, קור וחום קטנים כל כך ביחס למטרת החיים הגדולה שהוא חותר אליה, ואפילו אם יציעו לו את כל תענוגות תבל, בוז יבוז להם ולקטנות מוחם.

יחד עם הנחישות שהייתה בו, הייתה בו תמימות ברמה גבוהה מאד, שתתברר בהמשך הסיפור.

לאחר שחסך כסף לכרטיס טיסה ואכן הגיע לניו יורק, עלה למונית מזדמנת והורה לנהג שיביא אותו לשכונה של יהודים. הנהג הביט בו משועשע, ושאל: "אתה רציני? כל ניו יורק מלאה ביהודים". ענה לו סטיב: "התכוונתי ליהודים שלובשים שחור לבן".

*

סטיב המשיך את סיפורו על מהלך העניינים המרתק: "המשכנו לוויליאמסבורג. המראה הראשון שראיתי הימם אותי:. מאות ילדים לבושים בסגנון אריסטוקרטי, עם כפתורים מוזהבים, ממש כמו נסיכים ונסיכות. המבוגרים לבשו חליפה ארוכה ומשקפים. לא יאמן, אבל עד לרגע זה לא ראיתי אדם עם משקפיים. בילדותי סיפרו לי שאם אראה בן אדם עם משקפיים, הוא חייב להיות גאון. התרגשתי כמה גאונים יש בעם ישראל. המשכתי לבלוע את המראות המרתקים. ראיתי פנים טהורות, מבטים נקיים. אם תשאלו אותי איך ידעתי, פשוט – פני האדם מסגירים את עצמיותו. הכרתי בחיי רק גויים שלא שמרו על טהרת מעשיהם ולא על דיבורם. ההבדל היה בולט, ואי אפשר היה להתעלם ממנו.

"החלטתי שוב שהגעתי למקום הנכון, ושבדיוק כזה אני רוצה להיות. היום אני יודע שהבא, להיטהר מסייעים בידו.

"לפתע יצא מפתח חנות אחת יהודי שהצטייר כמו בסיפור ילדותי על משה רבנו. הוא נראה ממש כמו בציור. כעת התקרב אלי, כשבידו את חפירה. נרתעתי ולקחתי צעד אחורה. הוא שאל אם אוכל לעזור לפנות את השלג. הסכמתי על אתר, כי איך אפשר לסרב למשה רבנו? לאחר שסיימתי, שילם לי 6 דולר ופריכיות אורז, ושאל אם ארצה לעזור לו במשלוחים. הסכמתי מיד בשמחה. מאז כל בוקר הוא עזר לי לסדר את ארגזי המשלוחים על אופני העגלה שלי, וחילקתי אותם לבתי הקונים.

"הבנתי שזה לא מספיק. כדי להיות יהודי אני חייב לדעת יותר, להיות מעורה ולשאול מה בעצם עושים היהודים. בעצם כאן התחיל מסע הביזיונות. התחלתי לשאול כל אדם מזדמן מה בעצם עושים היהודים. הם סובבו את אצבעם על הרקה, וחשבו שאני משוגע. התחלתי אפילו לעצור נשים ולשאול, אולי מהם תבוא ישועה אבל אז אחת מהן התחילה לצעוק. מיד הגיעו כמה שומרים מסביב לראות מי ניסה לפגוע בה. היא לעולם לא תדע שנבהלתי יותר ממנה... הבנתי שזה הולך להיות הרבה יותר קשה ממה שדמיינתי לעצמי.

"החלטתי שאולי אשאל את הילדים הרבים שהגיעו לקנות ממתקים. השאלה הראשונה ששאלתי אותם: תגידו, מה היהודים עושים בסאטרדיי? הם השתתקו ולא הבינו, עד שקלטו שאני מתכוון לשבת. הם התלהבו וסיפרו לי בשפתם הילדותית שעושים קידוש. החלטתי גם לקדש לעצמי בשבת, עם כוס חד פעמית.

"הבורות שלי הייתה איומה. הגיע יום שישי, ולא הבנתי מדוע היהודים קונים כמויות. מה, יש מלחמה ואני לא יודע? נדהמתי שבשעה שלוש אחה"צ זרז אותי בעל החנות לסגור מהר וללכת.

"הייתי בהלם. לא הבנתי מה בדיוק קרה. לאחר זמן קצר, כשירד הערב, השתרר שקט מוזר. בשעה 6 כל החנויות ננעלו. איפה כולם? תהיתי, אולי הגיע המשיח של היהודים ולקח אותם על כנפי נשרים, ורק אני נשארתי מאחור. מיד לאחר מכן כשהפחד החל לזחול אל תוכי, ראיתי שוב את כל היהודים, לבושים לגמרי אחרת, עם כתרים על הראש, צועדים ברוגע ומברכים ב"גוט שבס" איש את רעהו. אוירה של קדושה השתררה, עד כדי שהייתי יכול לחוש אותה פיזית.

הדהים אותי איך אנשים משתנים ברגע, ואיך המציאות בניו יורק שינתה חול לקודש.

החלטתי קיבלה משנה תוקף ונחישות, אני חייב להצטרף.

בעל המכולת סיכם איתי שאוכל ללון בחדרון הקטנטן בקומה השלישית, מקום תצפית מצוין לבית הכנסת שמעבר לרחוב. עדיין לא ידעתי שכך קוראים למבנה הזה. הסקרנות ללמוד על עם ישראל ריתקה אותי לשעות רבות של צפייה. ראיתי דברים מוזרים, כמו למשל כשהיהודים נכנסים לבית הכנסת, מחזיקים תחת בית שחיים כריות קטנות. ניסיתי להבין מדוע צריך את הדבר הזה בתפילה, אך ללא הצלחה. מה, הם הולכים לישון? ראיתי גם אחרים שנכנסים לבית הכנסת עם סדין שפרשו על ראשם, מוציאים חגורה ומהדקים אותה בסיבובים על היד. פחדתי לשאול, אז שאלתי חבר גוי שעבד שם בקרבתי, 'מה בדיוק עושים היהודים עם הכריות והסדינים?'. והוא ענה: 'היהודים כל הזמן חושבים על כסף, ולכן הם מתכסים בסדין הזה. כשאתה רואה אותם מתנדנדים, זה בגלל שהם סופרים את הכסף, ובסיום הם מכניסים את זה לארנק – זה שקשור לזרוע ברצועות השחורות, וזאת כדי שאף אחד לא יגנוב להם'.

"בתמימותי האמנתי לכל מלה שיצאה מפיו וחשבתי, מאיפה יש להם כל כך הרבה כסף...?

"ילדי החיידר כבר הכירו אותי, את הגוי המוזר ששואל אותם שאלות: 'מה עושים היהודים ב'טמפל' (כך מכנים את בית המקדש באנגלית)?'.

"הם ענו שבבית המקדש שוחטים בהמות ומקריבים קרבנות, והקטורת עולה בקו ישר לשמים גם בימים סוערים.

"התרגשתי כל כך, והחלטתי שאני חייב לראות זאת. יום אחד קמתי מוקדם ונעמדתי מול בית הכנסת. הבטתי בארובה כדי לא לפספס את העשן הקטורת. לפתע שמעתי לידי: 'סלח לי , איך אני יכול לעזור לך?'.

"השבתי לו, בלי להתבלבל: 'מתי אתם מביאים את הבהמות לשחיטה?'. הוא היה בטוח שאני אנטישמי, ואיים עלי שהוא יקרא למשטרה אם לא אסתלק מיד.

"חזרתי למכולת פגוע ומדוכדך והסתתרתי מאחורי המקרר. כשנכנסו ילדי החיידר, שוב שאלתי אותם: 'מה אני צריך לעשות כדי להיות יהודי?'.

"בשפתם הילדותית סימנו לי שצריך ציצית, פאות וכיפה. אין בעיה, חשבתי לעצמי, ונכנסתי מיד לחנות תשמישי קדושה כדי לרכוש את מה שחסר לי. הסתפרתי, כשאני משאיר פאות לצדי לחיי. סלסלתי אותן כפי שראיתי מסביבי, ולמחרת הגעתי למכולת בתחפושת החדשה. כשראה אותי בעל המכולת, החל לצעוק: 'אוי ווי!'. שאלתי מה קרה, והוא ענה: 'היהודים בוויליאמסבורג כבר יגידו לך...'.

"ואז הגיעו התגובות ששברו את רוחי. 'אתה משוגע', 'אתמול היית גוי והיום יהודי', 'זה לא בשבילך', 'תוריד את התחפושת'...

"הילדים ראו שאני מדוכדך ועצוב, והבינו שאני רוצה להיות יהודי. 'אבל מה אני צריך כדי להיות יהודי?', שאלתי. ענו לי שצריך 3 רבנים כדי להתגייר, וזה לוקח זמן. שום דבר לא הרתיע אותי מלהגשים את החלום. להיות יהודי היה, מבחינתי, גדול מהחיים. אשתו של בעל המכולת ראתה את כמיהתי, ונתנה לי מספר טלפון של רב שיוכל לתת לי את מבוקשי.

"סוף סוף נפגשתי עם רב כדי לקדם את מטרתי, אך גם פה שמעתי בדיוק את מה שלא רציתי. הוא ניסה בכל דרך להוריד אותי מהעץ, וצייר לי את חיי היהודים, שאין להם מקום מנוחה באף מקום, ותמיד שונאים אותם. ומעבר לזה, יש המון חובות ומצוות, ולמה לך בעצם להיכנס לכל התסבוכת?

"עניתי: 'שום דבר לא ירתיע אותי מלהיות יהודי'.

"'תדע שברגע שנכנסת אין דרך חזרה'.

"כשראה את רצון הברזל שלי, החל לשאול וללמד אותי. בין היתר שאל אותי אם אני יודע מהן תפילין. עניתי ברצינות גמורה שאלו שקיות שלוקחים לבית הכנסת ושם מכניסים את הכסף שסופרים.

"'מה?', נבהל הרב, ולא האמין למה ששמע.

"מכאן התחלתי ללמוד דינים ברכות ותפילות. לאחר זמן מה, לקח אותי לפוסק הדור, שניסה אף הוא להוריד אותי מהעניין ואמר שלא חייבים להתגייר, אפשר להיות חסיד אומות העולם ולעשות הישר בעיני ה'. אבל הם לא העריכו נכון את תשוקתי. 'אני רוצה רק להיות יהודי'.

"הוא ענה לי בעיניו המאירות: 'תדע שהחלטתך הולכת לשנות את כל הדורות שלך בעתיד'.

"מכאן החל תהליך גיורי, כשרבנים חשובים סייעו לי לאורך הדרך. הרב שקיבל אותי לראשונה אימץ אותי כבן, וכיוון אותי ללמוד בישיבה שתקדם אותי במהירות למטרה. משם המשכתי לישיבת 'נר ישראל', והייתי מאושר עד בלי די.

בשבת הראשונה לאחר הגיור, ראיתי לנכון לכבד את המעמד החדש. הגעתי לבית הכנסת בחליפה צבעונית מהודרת שרכשתי בהתלהבות, ובכובע עם נוצה... את הביזיונות רבים שעברתי אני משאיר לדמיון שלכם. הבנתי שהדרך ליהדות מלאה מהמורות, אבל בסוף הדרך אנצח.

"בסופו של דבר התאמתי את עצמי לחסידות סאטמר שפתחה לי דלתות. הקמתי משפחה עם גרת צדק, והינו מאושרים לגדל את ילדינו כיהודים. הוזמנתי הרבה לשבתות, עד שנטמעתי היטב בציבור שכה אהבתי. הייתי מוערץ על ידי אנשים חשובים בקהילה, עד כדי כך שהתחלתי עם השנים לטפל בנערים נושרים. ידעו שאני בא מרקע שונה, ושאוכל להבין יותר את בעיותיהם.

"יום אחד התקשר אלי אדם שרצה שאדבר עם בנו, שרצה לרדת מהדרך. הזמתי את הנער אלי, והחלטתי לקחת אותו לחבר גוי שלי מילדות, שנשאר איתי בקשר. אותו חבר העריך מאוד את הדרך שלי ליהדות. הוא החזיק חנות גדולה לכלי נגינה, וכיוון שהנער שאיתי ידע לנגן, חשבתי ששם יפתח את לבו.

"ישבתי בחנות ופטפטנו. נתתי לו לנגן. לפתע שמע חברי הגוי ששם משפחתו של הנער הוא לוי. הוא קפץ משמחה ואמר: 'אני לא מאמין, הנער הזה הוא ממשפחת הלוויים שהיו מנגנים בבית המקדש. כשבית המקדש ייבנה הוא ישיר וינגן. איזו זכות. אני חייב לקרוא לחברים שלי שיבואו לראות.

"הנער הנושר נדהם למראה המהומה והרעש שגרם. לאחר כמה דקות התאספו חבריו הגויים של בעל החנות, נעמדו מולו ובקשו ברכה בהתרגשות. הם הרכינו את ראשם, מצפים לברכתו. הנער הנדהם לא מצא את עצמו.

"רמזתי לו שלא כל אחד זוכה להיות מי שאבות אבותיו ניגנו בבית המקדש, וכרגע התגלגלה זכות לפניו לברך ברכת לוי. לאחר האירוע חזר הנער בתשובה.

"היום אני מבין ויודע המון. מלמד ומשמש רב של קהילת גרים בעיירה קטנה. רק חידה אחת עוד נותרה ללא מענה. "איך יהודי יכול לוותר על הזכות של היותו ממלכת כהנים וגוי קדוש? האם הוא ירד פעם לעומק הברכה 'אשר בחרתנו מכל העמים...'? הוא מן הסתם גם לא יבין כמה תודה חייב הוא לקב"ה שחסך ממנו את מרוץ המכשולים והמהמורות שעברתי אני.

"אילו יזכה יהודי אחד לעשות חשבון נפש לפני שהוא הולך לחצוב בורות נשברים, והיה זה שכרי".

הסיפור במקורו ובמלואו התפרסם בעיתון קטיפה ערב פסח תשפ"ו. אני מביאה אותו שוב בקיצור ובשינוי פרטים, לתועלת גולשי האתר.