אל תתנו למדורה הזו לשרוף לאף ילד את הביטחון העצמי

יש רגעים בלוח השנה שהם "להיות או לחדול" חברתי, ול"ג בעומר הוא בדיוק רגע כזה.

עבור רוב התלמידים מדובר בשיא של התרגשות, בגיצים של שמחה ובריח של תפוחי אדמה שרופים בטעם של ילדות. אבל בואו נדבר רגע על אלו שלא. על אלו שעבורם המדורה היא לא מקור של אור, אלא צל גדול ומאיים.

כשמדברים על "ליפול בין הכיסאות", בל"ג בעומר הכיסאות האלו עשויים מגזעי עצים מסביב לאש, ומי שלא יושב עליהם לגמרי מרגיש שהעולם שלו נשרף מבפנים.

זה לא משנה אם אתה מפקח ארצי, מורה יקר, מחנכת, אבא או אמא - העיניים שלנו צריכות להיות עכשיו כמו רדארים של חסד. כי הילד הזה, שיושב בפינה של הכיתה ומקווה שמישהו יזרוק לו מילה על הקבוצה של המדורה, הוא לא רק "תלמיד". הוא נשמה שזקוקה לחיבוק קהילתי.

כשילד מרגיש לא רצוי, כשהוא מגלה שפתחו קבוצת וואטסאפ של "המדורה של החבר'ה" והוא לא שם, זו לא סתם "אי נעימות". זו פציעה בלב.

אתם יודעים, כווייה פיזית מתרפאת עם הזמן, אבל כווייה בנשמה? כזו שנגרמת מהדרה חברתית בלילה הכי חברתי בשנה? היא יכולה להפוך לצלקת שתלווה אותו גם בגיל ארבעים. הוא יזכור לא את טעם המרשמלו, אלא את טעם העלבון הצורב.

התפקיד שלנו כאנשי חינוך הוא לא רק ללמד מתמטיקה או היסטוריה, אלא להיות "משמר הגבול" של הלבבות: לוודא שאף אחד לא נשאר בחוץ בקור, בזמן שכולם מתחממים.

לפעמים טלפון אחד קטן של מחנך, שאלה עדינה של אמא בקבוצת ההורים, או מבט בוחן אחד של מורה בחצר, יכולים להיות ההבדל בין לילה של חושך ללילה של אור גדול.

אל תתנו למדורה הזו לשרוף לאף ילד את הביטחון העצמי. תהיו שם כדי לוודא שהאש הזו רק מחממת, ומחברת את כולם למעגל אחד, שלם, שלא מוותר על אף אחד.

*

אז איך עושים את זה תכל'ס?

איך מוודאים שהרדאר שלנו מכויל על התדר הנכון?

זה מתחיל בזה שאנחנו מפסיקים להניח ש"הכל בסדר". כי בחינוך, כשאומרים "יהיה בסדר", בדרך כלל מישהו כבר בדרך להיפגע.

קודם כל, מורה יקר, פתח את הרשימות.

לא של הציונים, אלא של הלב.

תעבור על השמות אחד-אחד ותשאל את עצמך: "מי החבר'ה של בניה?",

"עם מי שירה אוספת קרשים?".

אם אתה לא יודע את התשובה תוך שלוש שניות, יש פה נורת אזהרה.

אל תחכה לערב המדורה כדי לגלות שמישהו נשאר בבית עם דמעות בעיניים.

צור "מיפוי מדורות" שקט.

שיחה קלילה בהפסקה, שאלה אגבית בשיעור חינוך, לא כחקירה, אלא כהתעניינות כנה של מי שאכפת לו.

והורים, אתם העיניים בשטח. המורה לא נמצא בשיחות הליליות שבהן נסגרים הדילים על הבשר והמרשמלו.

אם ראיתם שנוצר מעגל מצומצם מדי, אל תשתקו.

תהיו המבוגר האחראי ששואל בקבוצת ההורים: "חברים, וידאנו שכולם-כולם משובצים?". לפעמים משפט אחד כזה הוא החמצן שילד שקוף צריך כדי לנשום.

בואו נהיה ה"גבאים" של המדורה הזו. נחפש את אלו שמתקשים להשתלב, את הילדים שהביטחון העצמי שלהם שברירי כמו זרד יבש.

נחבר בין קבוצות, נציע פתרונות לוגיסטיים שיפתרו בעיות חברתיות, ובעיקר ניתן להם את ההרגשה שהמדורה הזו היא שלהם בדיוק כמו שהיא של כולם.

כי בסוף, כשהעשן יתפזר והבוקר יעלה, אנחנו לא נמדוד את ההצלחה של ל"ג בעומר בכמות תפוחי האדמה שנאכלו, אלא במספר החיוכים שנשמרו.

בואו נבטיח שכל תלמיד יחזור הביתה עם ריח של מדורה בבגדים, אבל עם לב חם ומלא בתחושת שייכות.

שלא יישאר אף אחד בחוץ, כי בלב של מחנך אמיתי, יש מקום לכולם מסביב לאש.