טורים אישיים - כללי

חוה שמילוביץ בסרטון מיוחד על שמחה: מי שלא מרגישה כאב, לא יכולה להרגיש שמחה. צפו

בכל עסק פרטי, אם הייתם מכפילים את התקציב ומקבלים ירידה בתפוקה – המנכ"ל היה עף הביתה. במשטרת ישראל ובמערכת המשפט, זה בדיוק ההיפך: הכישלון הוא המנוע לבקשת עוד תקציבים. הנתונים מוכיחים שהבעיה היא לא ה"הרעבה" של המערכת, אלא מבנה תמריצים מעוות שגורם לשוטר, לפרקליט ולשופט להעדיף את השקט התעשייתי שלהם על פני הביטחון שלכם

הם לא לומדים מה זה "כיבוד הורים" מהשיעור בתושב"ע. הם לומדים את זה מהדרך שבה אנחנו מדברים בטלפון לסבתא כשהיא קצת חופרת. הם לא לומדים "יושרה" מהטפות מוסר, אלא מהרגע שבו אנחנו מחזירים לקופאית את העודף המיותר שקיבלנו בטעות

בתוך הרצון העז שלנו כהורים להגן, לכוון ולעזור, לעיתים אנחנו נותרים עם הרבה שאלות ומעט שקט. חשוב לזכור: ילדים החיים עם השמנה אינם זקוקים לביקורת או להאשמה. הם זקוקים לסביבה בטוחה, יציבה ומבינה

בימין אוהבים לומר ש"על כל בית שייהרס נבנה עשרה". אז הנה, ברמת גן לקחו את זה צעד אחד קדימה: על כל בניין מתפורר שחטף טיל איראני, אנחנו בונים מגדל יוקרה של 60 קומות. מסתבר שהדרך הכי יעילה לקצר הליכי תכנון בישראל היא לא רפורמה של משרד הפנים, אלא רקטה מדויקת מטהרן. האייתוללות רצו השמדה? הם קיבלו את תוכנית המתאר הכי שאפתנית בגוש דן

התחפושת של פורים היא רק ליום אחד. ב-364 הימים הנותרים, המתנה הכי גדולה שאנחנו יכולים לתת לילד שלנו היא את הרשות להיות הוא. בלי פילטרים

טראמפ מנצל את המצב הנפיץ והלחץ הטבעי כדי להישאר במרכז החדשות 24 שעות ביממה. מה עושים? איך מתנתקים מהצורך הדחוף לדעת כמה מטוסי קרב הגיעו למזרח התיכון וכמה עדיין בדרך?

הפתיחה של רפיח היא צעד ראשון, אבל לא מספיק. ישראל צריכה ליזום פתיחת נמל יציאה מפוקח, או מסדרון הומניטרי ימי, שיאפשר לעזתים לעזוב את הרצועה לא דרך מצרים, אלא ישירות לעולם הגדול

הוא ענה לי. אני השבתי לו. הוא ענה שוב. חג גדיא. חרבו דרבו. ובסוף הסתכלתי על עצמי, מבועת משהו. חיפשתי את המחנך שבי, ושאלתי את עצמי, נבוך: "אייכה?"

"הנכד שלי הגיע לבקר אותי ביחד עם הבת שלי, אמא שלו, בבית החולים והוא הגיש לי בגאווה את התעודה, וקראתי את ההערה שלך, והרגשתי שפתאום אני מקבלת מחדש כוחות"

חלוקת תעודות – זה הזמן להעצים ולתת כנפיים לתלמידים. אחרת, בשביל מה בכלל מורים ומחנכים נכנסים לחינוך?

"מה היא אשמה בזה שמנהל חדר האוכל רוצה להוציא אותנו, לקוחות ותיקים וחשובים שלו, מרוצים? האם באמת הכול צריך ליפול עליה?"

תקופת בחירת מוסדות הלימוד נמשכת, וזה הזמן לדבר על הניקיון במסדרונות. נושא שולי? ממש אבל ממש לא. המחנך אבינועם הרש מסביר מדוע ניקיון וסדר הם הרבה יותר מעוד גחמה

"היא צרחה עליי לפני הילד שלה”: הורה חוצה קו, מערער סמכות, ופוגע בילד שלו עצמו. סיפור אמיתי מחדר מורים שמזכיר: הדרך שבה מדברים עם מורה קובעת הרבה יותר מהציון, ומהר מאוד חוזרת הביתה

הסיפור כאן אינו דוד זיני. זהו סיפורו של מחנה, שמאמין בכל לבו ש"גנבו לו את המדינה", ושבשם ערכים "ליברליים" כביכול מצדיק שלילה גסה של חירויות הפרט. פלורליזם, מבחינתו, הוא זכות בוטיקית ששמורה רק למי שחושב ומאמין כמוהו

די לאמלל את נפשך הרכה והעדינה, די! היא סובלת מספיק. למה אתה מעמיס עליה עוולות ישנות מהעבר, למה היא צריכה לסחוב את כל הצרות של העולם?

לא צריך לעיין הרבה כדי להבין מאין נלקחו משפטי חוכמה אלו, ששונו למילים אחרות, והגו אותם גויים מלומדים. לא צריך להיות מפולפל כדי להבין שכל מה שיש להם, יש לנו בגדול

כמה חשוב שכל אחת מאתנו תהיה מודעת לזכות שיש לה לסרב. לסרב כי לא נוח לך, או לא נעים לך, לסרב כי את לא חושבת שזה מתאים או מותר או בסדר, לסרב סתם כי את פשוט לא רוצה

המכה הצבאית האמריקנית על משטר האייתוללות באיראן לא יכולה להסתכם בנוקאאוט נקודתי. היא צריכה להיות מהלומה מחוללת מציאות, שתפרק את מנגנוני הדיכוי של משמרות המהפכה והבסיג', ותאפשר להמון האיראני לקחת את גורלו בידיו

עליתי על במה מול הרבה נשים, ואת יודעת מה? בסוף זה לא היה כזה נורא כמו שחשבתי. זה אפילו היה ממש כיף. גם את יכולה

חופש אקדמי וזכויות אזרחיות הן עקרונות יסוד בדמוקרטיה, אך הם אינם יכולים להפוך ל"מרחב חסין" עבור מי שמבקש למחוק את הריבונות הישראלית. משילות וריבונות אינן מסתכמות באכיפה משטרתית נקודתית; הן דורשות תודעה לאומית ברורה, שמתחילה בהכרה פשוטה: הבית הזה הוא שלנו

"להגיד שאת לא נהדרת כשאת כן - זה שקר. זה להגיד לקב"ה שהמתנות שהוא נתן לך לא שוות כלום. את לא מכירה בהן. להגיד 'תודה, כיף לשמוע מילים טובות', זו לא גאווה. זו אמת"

מבקריו של טראמפ יגידו שחטיפתו של נשיא ונצואלה ניקולס מדורו והבאתו למשפט בארה"ב "שוברות את הכלים". הם צודקים. הפעולה הטראמפיסטית הנחושה נועדה לשגר מסר ברור לסין ורוסיה, יריבותיה המרכזיות של ארה"ב, אך יש לה גם חשיבות אסטרטגית עבור ישראל

אולי את המישהי הזו בשביל מישהו. ואולי יש לך מישהי כזו בשבילך. ואולי אין לך מישהי כזו בחייך, ואת לא ידעת מה את בעצם מחפשת. ואולי, אולי לא ידעת למה עד עכשיו לא הצלחת לעשות את השינוי שאת רוצה. עכשיו תדעי

ההכרה של ישראל בסומלילנד היא לא עוד אירוע טקסי של גזירת סרט. זהו מהלך גיאופוליטי חריג בצפון קרן אפריקה, עתיר ביתרונות אם כי טומן בחובו גם סיכונים

לכל נערה מתמודדת יש סיפור – אבל בכולן יש משהו משותף: המבט הזה בעיניים, שמספר על כאב, ולפעמים גם על חוסר תקווה. דווקא משם מתחילה הצמיחה

הכישלון של הפרשנים בישראל להעריך נכוחה את תוצאות המפגש בין נתניהו וטראמפ במאר א-לאגו אינו נובע מחוסר במידע או במקורות, אלא מעודף במאוויי לב. כשהתקשורת מהמרת על פיצוץ, היא לא מדווחת על המציאות – היא מנסה להנדס אותה

אני מכריחה את עצמי לחפש, כמעט כמו לקחת נר ולחפש אוצר בחושך. זו מיומנות שהופכת להרגל. עד כדי כך, שהיום זה חלק מהחיים של הילדים שלי

אי אפשר לברוח מכמות הקושי שנגזרה על האדם. אבל – אמר הרב – האדם יכול לבחור מאיפה יגיע אליו הכאב והעול הזה

אחרי הדלקת הנרות ביקשנו מהילדים דבר אחד - והתוצאה ריגשה אותנו עד דמעות: שעה אחת של ישיבה משותפת סביב נרות החנוכה פתחה את הלבבות של כולנו