"אנחנו משפחה של 19 נפשות, והתגוררנו בחדר וחצי במאה שערים. לא היינו חריגים"

כבר בשנות ילדותה, לחומי גרומן היה ברור שהיא תהיה ציירת. כך ידעו חברותיה לכיתה, וכך גם ידע כל אחד משישה עשר אחיה ואחיותיה, שהתגוררו איתה בדירת חדר וחצי במאה שערים.

חומי היא בת למשפחה של חסידים ירושלמים, אנשי נטורי קרתא, מחסידות תולדות אהרון. היא התשיעית במשפחתה, ומתייחדת בכך שזכתה לגור בבית עם כל אחיה ואחיותיה. אלו שנולדו אחריה הגיעו לעולם לאחר שחלק מהאחים כבר התחתנו, ואילו הגדולים ממנה לא גדלו עם האחים הקטנים. לדבריה, העולם המיוחד הזה, לתוכו נולדה, מלווה אותה עד היום, עשרות שנים לאחר מכן, ומעניק נופך ייחודי, מסורתי ועמוק לציוריה המיוחדים, שכבר מזמן אינם יוצאים מתוך מאה שערים. 

חומי גרומן

ילדה של מאה שערים

"כילדה התגוררנו באזור מאה שערים – בית ישראל", מספרת חומי, "ההורים שלי גרים שם עד היום, באותה דירת חדר וחצי, בה גידלו 17 ילדים".

איך מבחינה טכנית אפשר לגדל 19 נפשות בחדר אחד?

"ראשית, אף פעם לא היינו יחד, כל ה-17 בבית", היא מזכירה, "ועדיין, ברור שהיה מאתגר. למרות זאת, הבית שלנו היה בדרך כלל מאוד נקי ומסודר. בשנים האחרונות יש שיטות שונות לסדר ולארגון, כמו זו של מרי קונדו, ובכולן מודגש הכלל הראשון: 'לזרוק דברים'. האמת היא שאמא שלי הייתה שם כבר לפני הרבה מאוד שנים. לא היה לנו בבית שום דבר מיותר. אני זוכרת את עצמי חוזרת הביתה ביום האחרון של בית הספר, ומשליכה את כל המחברות לפח. אף פעם לא השארנו בבית חפצים שאין בהם שימוש, לא אספנו כלום וגם לא היו לנו מזכרות או חפצי נוסטלגיה. חיינו את הרגע. ייתכן מאוד שזו הסיבה שנמשכתי לציור. הייתי עם תשוקה ליצור משהו שינכח, ושיישאר איתי גם לעתיד.

"גם מבחינה טכנית, היה לי נוח לצייר. אמנם לא היו לנו בבית הרבה חפצים, אך צבעים וניירות היו תמיד. הבית שלנו היה למעשה חדר אחד גדול ששימש כסלון, ובמרכזו שולחן ארוך. בצדו האחד ישב אבא ולמד; לידו ישבה אמא והאכילה את אחד הילדים, כי תמיד היה מישהו שאכל; ובצד השני ישבה האחות המתבגרת ותפרה במכונת תפירה.

"מכיוון שהסלון היה גדול מאוד, התקנו במרכזו דלת הזזה, שהפרידה בינו לבין חדר ילדים קטנטן, ובו מיטות קומתיים כפולות ועוד שני מזרנים. כמובן שישנו בצפיפות, לא הייתה דרך אחרת. לידינו בחדר היו גם שני מקררים ומייבש כביסה, ובנוסף עמדו שתי מכונות כביסה במרפסת. התרגלנו להירדם לצלילי מכונת הייבוש וזמזום המקרר.

"כשאני נזכרת בכך, אני חושבת שאחד הדברים שהקלו על אמא היה שבמשך רוב שעות היום היינו בחוץ ושיחקנו בעיקר בחצר, שגם היא לא הייתה גדולה מאוד. בימים גשומים , כשכולנו היינו בתוך הבית עם מעילים ושמיכות, היה מאוד קשה".

עזרת הרבה בבית?

"בוודאי. חלק מהמטלות שהוטלו עליי כילדה מתבגרת היו לסייע בבית. גם אחיותיי עזרו, וגם על הבנים הוטלו תפקידים. תמיד היה מה לעזור ומה לעשות, בפרט בשנים שבהן הייתי בגיל ההתבגרות. זו הייתה התקופה המאתגרת ביותר עבור ההורים שלי, שהיו צריכים גם לחתן ילדים, גם לארח את הנכדים, וגם לגדל את הילדים שבבית, כולל תינוקות קטנים.

"אבל אני חייבת להדגיש שהבית שלנו היה תמיד עליז ושמח. החיים התנהלו כל הזמן סביב אירועים, כי תמיד היו שמחות במשפחה – לפני חתונה או אחרי חתונה, לפני בר מצווה או אחרי בר מצווה, חגים, מלווה מלכה, לידות, בריתות... גם החסידות ייצרה הרבה אירועים, והיה גם הומור מיוחד שממשיך ללוות אותי עד היום. הוא כמובן 'עובד' רק כשמדברים יידיש, ואין לי שום אפשרות לתרגם אותו".

בכנות, לא הרגשת לפעמים שקשה לך עם הצפיפות, העומס וחוסר הפרטיות?

"מעולם לא הייתה לי תחושה כזו. קודם כל, כי אמא שלי ניהלה את הבית באופן המיטבי ביותר, וגם ידענו תמיד שיש לה זמן לשמוע אותנו ושהיא קשובה לנו. בנוסף, לא הרגשתי חריגה או שאני מוותרת על משהו, כי כל המשפחות שסביבנו היו דומות לנו מאוד, וכך גם בני הדודים משני הצדדים. לכולם היו משפחות גדולות ואורח חיים דומה.

"האמת היא ששנים רבות לאחר מכן, כשיצאתי מהקהילה, באחת השיחות שלי עם אמא היא שאלה אותי: 'חסר לך משהו כילדה? אולי לא הייתי בסדר?'. היה חשוב לה לדעת אם כך הרגשתי וזה מה שגרם לי לעזוב. הסברתי לאמא בצורה הכי ישירה שלא חסר לי שום דבר. קיבלתי באמת כל מה שילד יכול לבקש, וברור לי שלא היה לי שום דבר פחות ממה שקיבלו ילדים אחרים. ייתכן שביחס לילדים של היום זה שונה, אך בשנים שבהן גדלתי הייתי כמו כולם, והילדות שלי הייתה טובה ומאושרת".

אין סוף. שמן על בד

דקל ותאנה גדול

ארוח. צבעי מים

ארבע מידות של תלמידי חכמים. שמן על בד

"הציירת של הבית"

כבר כילדה בכיתות היסודי השתוקקה חומי ללמוד ציור. "במשפחתנו כל ילד קיבל את המשבצת שלו, בה הוא מיוחד", היא מסבירה. "היו לי אחיות שידעו לתפור או לאפות; היו אחים שעשו המון נחת, או להיפך; ואני הייתי במשבצת של 'משרד התרבות' – האחראית על כל מה שקשור לפוסטרים ולציורים. וזה היה נדרש לא מעט באורח החיים שלנו.

"היה ברור שבכל פעם ששכנה יולדת – אני זו שמכינה את כרזת ה'מזל טוב' על הדלת. גם לבית הכנסת הכנתי לא מעט קישוטים ושלטים, שכן אבא שלי היה הגבאי, והוא ביקש ממני לרקום על בד פסוקים וכיתובים מסורתיים. מיותר לציין שסוכות היה החג שלי, ואני הייתי האחראית על קישוט הסוכה. גם אחרי החתונה המשיך התפקיד ללוות אותי, וכשטסנו לכמה שנים לחו"ל לצורך עבודתו של בעלי, סיפרו לי שהיה ממש קשה להסתדר בלעדיי בארץ, כי 'מי יקשט את הסוכה?'".

היכן יכולה ילדה מקהילת נטורי קרתא ללמוד ציור?

"זהו, שבאותו זמן באמת לא היה היכן ללמוד, ובתחילה רק אספתי טושים ועטים ממגוון סוגים ושרבטתי בכל זמן פנוי. באחד הימים נתקלתי בפרסומת לחוג ציור שהלהיבה אותי מאוד. גזרתי את מספר הטלפון מהעיתון, ונדנדתי להורים שלי שאני רוצה להירשם. בתחילה הם היו חשדניים, אך בהמשך נרשמה לחוג אחותי הנשואה. כשראתה מקרוב במה מדובר, היא הסבירה להורים שניתן לשלוח אותי. לאחיות הנשואות תמיד הייתה מילה בבית, וברגע שהיא אישרה יכולתי ללכת לחוג".

מי מימן את העלות?

"המחיר היה יקר, אך אבא שילם את הרוב, ואני השלמתי מכספי את מה שנשאר. כמובן שהייתי צריכה לצאת לעבוד לשם כך, בעיקר בעבודות בית קלות בבתים. במשך כמה שנים הפך חוג הציור להיות הדבר הקבוע ביותר אצלי – יום שלישי היה 'היום של החוג', וחיכיתי לו במשך כל השבוע. מעולם לא הפסדתי.

"היום, במבט לאחור, אני נזכרת בכל מה שלמדנו ומאוד מעריכה, כי הלימוד היה באמת ברמה גבוהה ומקצועית. אני מלמדת כיום קורסים לציור, ומשתאה לראות כמה מורה חרדית שלא למדה באף בית ספר מקצועי ורשמי לימדה באופן כל כך נכון ומדויק".

המשכת ללמוד אחר כך במקומות מקצועיים יותר?

"כן, אך רק שנים רבות אחרי החתונה. אמנם בעלי מגיע גם כן מהקהילה, אך אחרי שנישאנו בחרנו באורח חיים קצת אחר. לא התרחקנו מהיהדות, אנחנו ברוך ה' ממשיכים לשמור תורה ומצוות, אך כבר לא שייכים לנטורי קרתא. למרות זאת עד לפני עשר שנים התגוררנו עדיין בבתי ורשא, במאה שערים, ואני חייבת לציין שהיחס כלפינו היה מצוין. מעולם לא נידו אותנו, וגם אנחנו השתדלנו לכבד את כולם".

הפריע להורים שלך שבחרת בדרך חיים קצת שונה?

"כן, הפריע לאבא שלי מאוד שהילדים לומדים במוסדות שאינם של החסידות, ושוחחנו על כך כמה פעמים. ההורים השמיעו מה שהיה להם להשמיע, אך תמיד סיימו את הדברים בנועם. הם נתנו לנו להרגיש שההחלטה היא שלנו, והם ימשיכו לשמור על קשר ולאהוב אותנו גם אם נבחר בדרך קצת שונה. כשאני מסתכלת על כך כיום, אני כל כך מעריכה את אמא, שהגיעה לכל המסיבות וההצגות של הילדים שלי בבתי הספר, וכמובן אירחה ומארחת אותנו עד היום. אין שום הבדל בין היחס שהיא מעניקה לנכדים האחרים לבין היחס לילדים שלי.

"גם כשהתגוררנו בחו"ל, אמא שמרה על קשר הדוק וגרמה לנו להרגיש קרובים ורצויים. אני חייבת להדגיש שזה היחס שנהוג כלפי כל מי שעוזב את הקהילה. לפעמים יש דיבורים בחוץ על 'נתק', אך כמי שמכירה את הדברים מקרוב, אני יכולה להעיד שאם נוצר נתק, זה בגלל בעיה פנימית של המשפחה. הקהילה כקבוצה לא מנתקת קשר עם אף אחד, וגם אם בוחרים בדרך רחוקה בהרבה מכפי שאנחנו בחרנו, ממשיכים לשמור על קשר מכבד".

הכסאות הנטושים. שמן על בד

בקופסה. פסטל

דבש. צבעי מים

המשאלה. צבעי מים

חומות ירושלים בלילה. צבעי מים

ציורים שמביעים

כיום מתגוררת חומי עם בעלה וילדיהם במזכרת בתיה, שם גם ממוקם הסטודיו בו היא מציירת. "הציורים שלי הם בסגנון קלאסי – צבעי שמן, שכבות-שכבות מוקפדות, עם הרבה מאוד עבודה", היא מתארת. "הסגנון שלי הוא תוצאה של החינוך החסידי שקיבלתי, פחות מודרני ויותר מסורתי. אחרי שהתמחיתי באופן מקצועי ניסיתי במשך שנים כיוונים אחרים, עד שהגעתי למסקנה שהציור המסורתי הוא חלק ממני, ואין מה לעשות.

"אני תמיד משתדלת לחפש בציורים את הנקודה שנוגעת באדם באשר הוא, ולא משנה מאיפה הוא מגיע. את הרגע הפשוט, היפה, שיש ביום-יום הרגיל. יש לי ציורי שמן רבים עם הווי ישראלי ומבט ריאליסטי, כפי שהוא נראה כרגע. בלי להאדיר את הרגע. באופן מיוחד אני אוהבת לצייר זכוכיות, מחפשת את ההשתקפויות של הזכוכית, ולא מצליחה להגיע לרוויה".

יש ציור שאת חשה אליו קשר מיוחד?

"היה לי ציור בו נראות שתי ידיים מחזיקות גבעול. הרגשתי שזה מראה את התהליך שעברתי, והחלטתי ש'את הציור הזה אני לא מוכרת'. באחד הימים הגיע מישהו שביקש לקנות אותו, אז מכרתי והכנתי ציור חדש. לבסוף גם הציור החדש נמכר".

קשה לך להיפרד מהציורים?

"בדרך כלל לא, כי אני מציירת מלכתחילה 'בשביל העולם', כדי להוציא מהבית. בשבילי מספיק להוציא את הרעיון על הדף, ואחרי שזה על הבד סיימתי את שלי. אני תולה את הציור במשך מספר ימים בבית, כדי לחוות אותו קצת, ואחר כך מציעה אותו למכירה. יש גם ציורים רבים שאני משאירה מלכתחילה על קירות הבית, ויש כאלו שאני מביאה מתנה להורים שלי. כך, למשל, ציירתי לאבא שלי ליום ההולדת ציור מיוחד בו נראה אבא שלו, סבא שלי. הייתה לו בקשה מיוחדת: 'תציירי באופן הכי מדויק, אך את השטריימל תשדרגי קצת. במשך כל השנים היה לו שטריימל מרופט. לפחות שבציור הוא יהיה חגיגי וחדיש יותר'".

לצד הציור, מלמדת חומי את המקצוע בבתי ספר וכן באופן פרטי. "בימים אלו אני יוצאת בתערוכה ייחודית בשם 'בינתיים'. היא תיפתח בחודש הבא במוזיאון 'אשכילה', שזו חממה דתית. הרגשתי שזה המקום הנכון ביותר לציורים שלי, שלקוחים מתוך העולם בו גדלתי ומהווים ממש חלק ממנו. אני אומנם כיום כבר לא שם, אך ממשיכה להעריך ולאהוב את האנשים המצויים שם. הם חלק בלתי נפרד ממני".