תור הזהב של לימוד התורה: הזכות הזו שייכת לכולנו

בשטף האירועים, החדשות והסרטונים, כמעט ולא נותר זמן לעצור ולהתבונן במה שקורה סביבנו. ועדיין, סוג מסוים של אירועים גורם לי באופן אישי לעצור את הכול: לצפות בכל פרט, להתרגש עמוקות ולנשום את המראות פנימה, אל תוך הנשמה.

זה קורה בכל פעם שמגיעים אליי תיעודים מאירועי ענק המוניים, הנערכים לכבודם של לומדי התורה ברחבי העולם. כשאני צופה בתיעודים כאלו, ומביט בפניהם הקורנות של המשתתפים – במבע הייחודי השמור רק לאנשים ששקועים בעולמה של תורה – אני פשוט נמס.

לפני כמה חודשים התקיים אירוע מסוג זה בירושלים. ישיבת מיר הוותיקה ערכה באולם 'ארנה' כנס בהשתתפות אלפי בוגרים ותלמידים. כיאה למעמד, נישאו דרשות מפי גדולי התורה, ובשלב מסוים פצחה התזמורת במחרוזת שירים לכבוד התורה ולומדיה. קהל האלפים נעמד באחת על רגליו והחל לרקוד בסערה. השמחה פרצה את גבולות האולם, וגם אני, בביתי, מצאתי את עצמי מצטרף לשירה ולריקודים. לא יכולתי לעמוד מנגד; נשטפתי בעוצמת האהבה הטהורה הזו לתורה.

בשבוע שעבר התקיים אירוע נוסף, הפעם בארצות הברית – ובסדר גודל שרק האמריקאים יודעים להפיק. ישיבת "בית מדרש גבוה", המוכרת יותר כישיבת לייקווד, ערכה כנס מיוחד לכבוד תלמידיה ובוגריה, בהשתתפות התומכים הנושאים בעול הכלכלי של החזקת התורה. 25 אלף איש מילאו את האצטדיון בפילדלפיה, ואלפים רבים נוספים צפו באירוע בשידור חי מבתיהם. זה היה מעמד עוצמתי ומרגש, שכולו הוקרה עמוקה ללומדי התורה – האנשים שבזכותם העם היהודי ממשיך לצמוח ולהתעצם. האנשים שעליהם עומד העולם.

גם לי הייתה הזכות להימנות, בחלק נכבד מחיי, על הקהל הזה. למדתי בישיבות, ואחר נישואיי המשכתי ללמוד בכולל במשך למעלה מעשור. הכרתי מקרוב את החומר האנושי שממנו עשויים עמלי התורה, העוסקים בה יומם וליל. אלו אנשים שאין בעולמם פוליטיקה, תככים, מזימות או אגו – אלא רק שאיפה טהורה "לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו". את רישומן הכביר של השנים ההן לא אשכח. גם כיום, כשאני כבר לא מוגדר כ"אברך כולל", אני עדיין מחובר בעומק נשמתי לעולם התורני הזה, ויודע שדברים טובים רבים בחיי הם תוצאה ישירה של מה שספגתי בין כותלי בית המדרש.

אך חשוב להבין: האירועים הללו אינם שייכים רק לבחורי הישיבות ולאברכים – הם שייכים לכלל ישראל.

אחרי אלפיים שנות גלות שבהן התורה נדחקה לקרן זווית, רדופה על ידי צוררים שביקשו להכרית אותה ולהשבית את לומדיה, זכינו כולנו לחיות בתקופה ייחודית שבה התורה פורחת ומתעצמת בממדים שטרם נראו כמותם – הן בכמות והן באיכות. התורה כיום אינה נמצאת רק בין כותלי בית המדרש; היא גלשה החוצה. כל יהודי, ללא יוצא מן הכלל, יכול למצוא את חלקו בלימוד באינספור מסגרות, בעוד כלים דיגיטליים ואחרים הופכים אותה לנגישה לכל אדם, בכל שפה ובכל רמה. כל הרוצה יבוא וייטול.

זוהי זכות כבירה לחיות בעידן הזה, שייזכר בדברי הימים כ"תור הזהב" של לימוד התורה. לצד הזכות הגדולה, זוהי גם חובה המוטלת על כל אחד מאיתנו: לנצל את גודל השעה, להצטרף בעצמו למעגל הלומדים, לתמוך בלומדי התורה ולסייע להם, כדי שקול התורה ימשיך ויהדהד ביתר שאת וביתר עוז, ללא מצרים וללא הגבלות.