נתינה היא ערך חשוב. העניקו אותו גם לעצמכם

הילה היא מאלו שתמיד אומרות "כן" לכל בקשה. תמיד מחייכת, תמיד נמצאת שם בשביל אחרים וערנית מאוד לכל הרצונות של כולם. ערב אחד, אחרי שהילדים נשכבו סוף סוף במיטות, הרגישה מותשת במיוחד. גופה היה מכווץ וכואב, ונשימתה רדודה ושטחית. היא הדיחה את הכלים האחרונים שנשארו מארוחת הערב, ואז הטלפון הנייד שלה צלצל. חני, חברת ילדות אהובה. "היי, מה נשמע? אני צריכה ממך טובה. תוכלי לעזור לי לארגן את האירוע במתנ"ס השכונתי מחר בערב? אני יודעת שאפשר לסמוך עלייך, את תמיד מצילה ת'מצב".

הילה התעלמה מלבה, שהחסיר פעימה. כל תא בגופה זעק למנוחה ולשקט, ובאמת שרצתה לומר "אני לא יכולה, אני מרוקנת!" – אבל שמעה את פיה אומר: "בטח, בשמחה, בשבילך תמיד. מה צריך לעשות?". החשש המוכר ניהל אותה: "מה חני תחשוב עליי?", "אולי היא תיפגע ואני אצא לא בסדר?", "איך אני יכולה לחשוב רק על עצמי מבלי להתחשב בה?", "אני לא רוצה לקבל את התואר אנוכית".

שוב בחרה לבגוד בעצמה. שוב בחרה להשאיר את הילה מאחור.

מה בין נאמנות עצמית לבין אנוכיות?

אנוכיות היא תכונה בנפש האדם שגורמת לו לפעול מתוך תפיסת עולם שממקדת אותו במרכז, תוך התעלמות מטובתם, מרגשותיהם ומצרכיהם של האחרים. אנוכיות מתרכזת בנוחות של האדם לפני הכול, מבלי שיהיה אכפת לו שזה בא על חשבון אדם אחר. זה גורם לו לסרב להושיט יד כשזה דורש ממנו מאמץ קטן, לנצל אחרים ולראות מערכות יחסים דרך הסתכלות כזו של "מה יוצא לי מזה?". אנוכיות משאירה הרבה פעמים את האדם בודד.

נאמנות עצמית, לעומת זאת, היא המצפן הפנימי שמנחה את האדם לפעול בהלימה מלאה עם המהות שלו, לדאוג לרווחתו, לבריאותו ולנפשו, מבלי לפגוע באחרים. נאמנות עצמית מחזקת קשרים, כי אדם שנאמן לעצמו מביא את עצמו ורצונותיו לקשר, וכך מאפשר לאחרים להתחבר אליו.

לאנשים עם יכולת אמפתיה גבוהה יש בלבול בין השניים – הם מרגישים אנוכיים ואשמים בכל פעם שהם שמים את עצמם במרכז, ורואים שתי אפשרויות בלבד – או שאני מסור/ה, מתחשב/ת וטוב/ה; או שאני דואג/ת לעצמי, אינטרסנטי/ת ואנוכי/ת.

ההשלכות של חוסר נאמנות עצמית

נתינה לאחרים שמגיעה מחוסר נאמנות עצמית גורמת למתחים רבים, כי היא לא לוקחת בחשבון את הנותן בעצמו, והוא הרבה פעמים חוצה את גבולות היכולת שלו, ונותר מדולל מאנרגיות. הוא הופך ללחוץ, מריר, נרגן ולא מבין על מה ולמה לא טוב לו. כשאדם מוותר על האמת שלו כדי לרצות אחרים, הוא עלול לחוות שחיקה, כעס מודחק וחוסר הכרה, ולמעשה הוא זה שלא רואה את עצמו.

נאמנות היא מלשון אמון, להאמין לעצמי ולכל הרבדים הפנימיים שלי.

אז למה בעצם להיות נאמן?

א.נאמנות לגוף שלי. הגוף שלנו מספר לנו הרבה דברים, ורק צריך לשים לב אליו. אם מבקשים ממני משהו, וכל הגוף שלי מתכווץ – חשוב לתת על כך את הדעת. תחושות כמו חולשה, עייפות, תשישות וחוסר כוח הן תמרור עצור שמאפשר לי לבחור את הנתינה שלי, ולשים לה גבול: "די! נגמרו לי הכוחות, אני זקוק/ה למנוחה".

ב. נאמנות לקצב שלי. לכל אדם יש קצב משלו שעליו לכבד. לא כדאי שאכפה על עצמי קצב שהוא לא שלי.

ג. נאמנות לצרכים שלי. מעבר לצרכי הגוף, ישנם צרכי הנפש והנשמה, וכשאדם נאמן לצרכים של הסובבים אותו לפני שהוא נאמן לצרכים שלו, הוא בעצם לא מכבד את עצמו.

ד. נאמנות לרגשות שלי. הרגש מהיר יותר מהשכל, ואם אני חווה לחץ, מתח או אפילו ניצול, חשוב שאהיה במודעות לכך ובהקשבה מלאה לכדאיות הנתינה.

ה. נאמנות לערכים שלי. ערך הוא יסוד בחיי שחשוב לי להתנהל על פיו. עשייה ששוללת את הערכים שלי תגרום לי לתסכול ולחוסר שביעות רצון.

ו. נאמנות לקול הפנימי שלי. לכל אדם יש אינטואיציה פנימית כזו, מעין קול שקט שמזהה מה נכון לו ומה לא. חשוב לסמוך על הקול הזה גם אם הסובבים אומרים אחרת. הקול הזה הרבה פעמים יודע לזהות מה המנוע של הנתינה – אהבה, פחד, ריצוי, והאם הנתינה מגיעה מבחירה או מאילוץ. חשוב שאשאל עצמי: אני יכול/ה להגיד "לא"? או שאני לא מסוגל/ת לסרב?

כשאדם רחוק מעצמו, הוא פועל מתוך "מה מצפים ממני?", "מה צריך?", "מה אמור?", "מה יחשבו?", "מה כתוב?", "מה נורמלי?", "מה אחרים?" – במקום "מה נכון לי?", "מה אפשרי לי?", "מה מרגיש לי?", "מה הגבולות שלי?", "מה אני רוצה?".

תכלית הבריאה – נתינה מתוך בחירה

עבודת האדם היא לא להיות אנוכי, אדם שחי לעצמו, אלא להיות נותן ומשפיע לזולתו, ובזה דבק בבורא יתברך שברא את העולם כדי להיטיב לברואיו. אדם שמרגיש שתובעים ממנו לתת, וחווה שהנתינה שוחקת את חייו, לא לוקח בחשבון את ה"חייך קודמים", את ההתחשבות שלו בעצמו ואת ההכרה בבחירה שלו לתת. כשנתינה מגיעה מתוך בחירה, אדם מרגיש שהאנרגיות שלו הולכות ומתמלאות, וכאשר הוא בוחר לסרב לבקשה (לאחר שהקשיב לפנימיותו וראה שזה מה שנכון לו כרגע) – הוא לא נבהל, הוא מבין שזה מתוך מקום של שיקול דעת ומילוי מצברים, כדי להמשיך ולתת הלאה מתוך שמחה ובחירה.

לאחר שהילה (מהסיפור בהתחלה) עברה תהליך של חיבור לקול הפנימי שלה, היא כבר לא פעלה מתוך ה"בחוץ", הסובבים ו"הלא נעים", אלא מתוך עצמה פנימה, ומעצם היותה בעלת בחירה. יום שישי אחד, כשחני, חברת הילדות האהובה, התקשרה אליה בבהלה, "הילה, נתקעתי בלי עוגה לאירוח לשבת, אני בלחץ היסטרי, תוכלי להכין לי את עוגת השוקולד המפורסמת שלך? את פשוט תצילי אותי!" – הילה של פעם הייתה קמה למטבח מתוך תחושת אשמה כפויה ומתחילה באפייה, אך הילה הנאמנה לעצמה של היום, הניחה יד על לבה ושאלה: "מה נכון לי עכשיו?", הדופק המהיר וההקשבה לגוף, לצרכים ולרצון הפנימי האמיתי שלה ענו לה "לא! את צריכה מנוחה!". היא לקחה נשימה עמוקה ואמרה לחני: "את יודעת, אני שמחה תמיד לעזור, אבל הפעם לא אוכל, אני זקוקה לזמן המנוחה הזה לעצמי". הצביטה הקטנטנה שחשה בלבה הייתה דרישת שלום מהחלק המרצה שעדיין הציץ מדי פעם, אבל יחד אתו הרגישה סיפוק ותחושת שלווה – ידעה שעשתה את הדבר הנכון לה. נתינה היא אכן ערך שחשוב לה, והפעם העניקה אותו לעצמה.

מיטל מדי היא מאמנת תודעתית, יועצת זוגית ומדריכת הורים במחלקת חש"ן בהידברות.