אז צריך לקנות פרחים לשבת לאישה, או לא?

התכוונתי לכתוב פוסט בנושא מסוים, וכבר הייתי באמצע לכתוב אותו. בינתיים הילדים חזרו מאבא שלהם, אז עזבתי את המחשב, כמובן, והתפניתי אליהם, ואל הכביסה, ועוד כמה עניינים שבית נורמלי דורש, ואחרי שהילדים נכנסו למצב שינה ואני פיקססתי מה שצריך, חזרתי לפינת העבודה (בסלון, ריקליינר פתוח, מחשב על הברכיים, נס על חלב ליד) ונכנסתי לבדוק הודעות, כי אולי יש איזה מקרה חירום שאני צריכה לטפל בו (לא באמת, כן?).

ואז קיבלתי תמונה מתוקה (מצ"ב) על בעל דוכן פרחים, שכדי לשכנע גברים לקנות פרחים לנשותיהם כתב כך:

זר פרחים 70 ₪

טיפול זוגי 700 ₪

גירושין 7,000 ₪

כשראיתי את זה, קודם כל חייכתי.

במציאות זה ממש נכון.

במספרים הרבה פחות.

אפשר לקנות זר ב-25 ₪ (יש בתחנה מרכזית בירושלים זרים מהממים במחירים האלו, למשל).

טיפול זוגי עולה אלפי שקלים (כי פגישה אחת לא מספיקה אף פעם).

וגירושין... טוב, הם עולים עשרות ומאות אלפים במקרה הזול.

אבל למה להיות קטנוניים.

מיד לאחר מכן עלו לי מיליון רעיונות לפוסטים, כי יש לי כל כך הרבה מה לכתוב על זה, אבל התמקדתי בפוסט שהתחלתי לכתוב.

ואז ראיתי תגובות שונות לתמונה שקיבלתי, ו-2 מהן גרמו לי להבין שאני חייבת להתייחס לנושא. שתיהן מגברים.

הראשונה: "גבר שלא קונה פרחים לשבת כנראה שיש לו בעיה בקשר הזוגי".

השנייה: "אשתי כל הזמן אומרת שאני לא מחזר אחריה. אמרתי לה שיאללה, בהתחלה זה התחלה, וזהו. מה? כל היום אני צריך לקנות לה? אין לי כוח לזה".

והחלטתי לכתוב.

אז הנה דעתי האישית והמקצועית על חובתו או זכותו של גבר לקנות לאשתו פרחים לשבת, ומה זה אומר עליו אם לא, ועוד כמה דברים שבעיני הם חשובים בנושא.

*

אלו הנחות היסוד שאשמח להתייחס אליהן:

1. חובת הגבר לחזר אחרי אשתו. חובת האישה לחזר אחרי בעלה.

2. הרבה יותר קל לעשות את זה ממה שחושבים.

3. פרחים זו אפשרות נהדרת אך היא לא מתאימה לכולן. כדאי לבדוק מה הדרך להגיע אל לב אשתך.

4. טיפול זוגי וגירושים אכן יקרים הרבבה הרבה יותר מתשומות לב קטנות. כדאי להשקיע בהן עכשיו.

לענייננו.

1. חובת הגבר לחזר אחרי אשתו. חובת האישה לחזר אחרי בעלה

כן, כן. אני יודעת. האדם הראשון נענש על כך שלא חיזר אחרי אשתו.

אה, לא?

טוב, הוא נענש בדברים אחרים אבל גם בזה. זה לא כתוב אבל תשאלו כל גבר וזה מה שהוא יגיד.

מה זה "לחזר"?

בעברית פשוטה: להשקיע מאמצים כדי למשוך את תשומת ליבה של אישה, להראות לה עניין ולנסות לכבוש את ליבה. מדובר בתהליך הדרגתי שמטרתו לבנות קשר, ולפתח מערכת יחסים זוגית.

אנחנו עושים את זה באופן טבעי לפני נישואים.

בציבור הכללי והדתי, וגם בתוך המגזר החרדי בחלקים מסוימים, זה קורה בין בני הזוג שעתידים להינשא, כשהוא קונה לה מתנות והיא מחזירה לו. בקהילות שמרניות יותר, כמו הציבור החסידי, עושים את זה ההורים של החתן והכלה כשהם רוכשים מתנות כאלו ואחרות כדי לכבוש את ליבם של הבחור והבחורה המאורסים: טבעת יהלום, סט מחזורים עם שם, שעון זהב לחתן, חנוכיית כסף...

משום מה ברור לכולנו שזוהי דרך טבעית לגרום לצד מסוים לפתח רגש, דרך מתנות, מכתבים, מחמאות, תשומת לב ויחס מיוחד.

ואז הזוג מתחתן בשעה טובה, ומרגע זה התפקיד של החיזור נשאר בידיהם בלבד.

יש מי שעדיין ממשיכים בדרך הזו, ומשאירים איזה חטיף שוקולד קטן על השולחן עם משפט מתוק, או אישה ששולחת את בעלה עם כריכים לכולל וכותבת לו על הקופסה משהו.

יכול להיות שהוא קונה לה פרחים לשבת, והיא מכינה לו את הדג שאמא שלו מכינה ושהוא כל כך אוהב.

ואז מגיע ילד ראשון, והם אולי עוד זוכרים קצת לפנות תשומת לב אחד לשני.

וילד שני...

ואיפשהו שוכחים.

הם שוכחים שלפני שהם הורים, משלמי משכנתא, עובדים של מישהו, תלמידים איפשהו, ילדים של מישהו, הם בני זוג ובני אדם. והם זקוקים להרגיש חשובים, מוערכים, אהובים, נראים ולא מובנים מאליהם.

והחיים עושים את שלהם.

והרוטינה והלילות לללא שינה כי להוא יש חום ולהיא יש תולעים, והמשכנתא שצריכה לרדת ואין כיסוי בחשבון, והחמות (לא נגלה מאיזה צד) שמציקה שוב, והבוס בעבודה שלא מרוצה ו... אני קוראת לזה "החיים". וב"ה על החיים האלו. אולם החיים מטביעים אותם, ויום אחד הם מגלים שהם הפכו לשותפים לדירה, מדברים על "מה שצריך לעשות / לסדר / לטפל", ומסיימים את היום גמורים על מיטה עם כביסה שלא קופלה.

והעוגן שאמור לתת להם את הכוח להתמודד עם כל זה? הזוגיות שאמורה להיות הקרקע היציבה כדי לקבל כוח?

היא מתאדה לאיטה.

הוא קיבל את חנוכיית הכסף והגביע, והיא קיבלה את טבעת היהלום ושרשרת הפנינים, ופעם בשנה גם עוגת יומולדת ומתנה נחמדה.

ואולי גם שרשרת זהב לחג, כי "כתוב".

וזהו.

זה לא עובד ככה.

זוגיות לא גדלה מעצמה.

לא צומחת לבד.

לא מצליחה לייצר פירות בלי השקעה.

היא קמלה, דועכת, נשחקת, נשרפת בשמש ונגמרת.

לשקם אותה הרבה יותר קשה מאשר לתחזק אותה כשהכל עוד רענן.

וזו חובה של הגבר בדיוק כמו שזו חובה של האישה.

גם גבר הוא בנאדם. גם הוא צריך שיראו אותו. גם הוא צריך מחוות. נכון, הוא לא צריך פרחים, כנראה, אבל הוא צריך אוכל חם כשהוא חוזר הביתה, למשל.

איפשהו כל סיפורי האגדות (שרוב עוקבותי ועוקבי מכירים פחות) הם שהגבר מחזר אחרי האישה, אבל גם במגזר שאני חלק ממנו יש ציפייה מצד הנשים שבעליהם יפנקו אותן, כי הרי כתוב שעל הבעל לקנות מתנה לאשתו לכבוד החג וכו'.

ומה איתו? הוא לא בנאדם? לו אין לב? אז מה אם הוא גבר?

ואם כבר מתנות לחגים: מה בין חג לחג? בין סוכות לפסח, חצי שנה שלמה, לא מגיע לה משהו, על זה שהיא מגדלת את הילדים, מכבסת, מבשלת, מנקה, הולכת לאספות הורים, יושבת עם הילדים על שיעורי בית, פולה כינים?

ואם זה לא כתוב – אז לא צריך?

גם לא כתוב שצריך לאכול שוקולד מידי פעם בשביל הנשמה או לצאת לחופשה או לקנות בגד חדש.

לא כתוב. אז למה בכל זאת אנשים עושים את זה?

מעניין.

וכאן אני עוברת להנחת היסוד הבאה.

2. זה הרבה יותר קל ממה שחושבים!

אחד הדברים שמפתיע גברים שאני יושבת איתם במסגרת הטיפול הזוגי, זה כמה קל לשמח אישה.

וזה הרבה פעמים לא עולה כסף.

ופתאום הם מגלים איך "יש קונה עולמו בדבר קטן לאשתו".

אני תמיד מביאה דוגמאות מהאישה שלהן, שאותה אני כבר מכירה מהטיפול הזוגי, והם פשוט מופתעים: "מה, זה הכל?".

כן. זה הכל.

· אייס קפה שהיא אוהבת, שהבאתם בדרך מתפילת ערבית ("בטח עבדת קשה היום. חשבתי שישמח אותך להתפנק קצת").

· ספר חדש שאחותך אמרה שכולם עפים עליו עכשיו ("שאלתי את רותי איזה ספר טוב יש עכשיו. אני יודע שאת אוהבת ספרים. מבטיח לא להגיד מילה על הבלגן בשבוע הקרוב כשתקראי בספר. זה הפינוק שלך").

· סכין חדה ממש לבשר שהיא תמיד נאבקת בו ("מספיק את עובדת קשה. חשבתי שזה יקל עליך").

· שובר להצגה, שתלך עם מי היא אוהבת ("את כל כך מתאמצת בשבילי, בשביל הבית, בשביל הילדים. אני חושב שאת צריכה גם זמן לעצמך").

אמרתי גם דברים שלא עולים כסף? בבקשה:

· "מה את עושה מחר בערב? אה, אין לך משהו מיוחד... אז מחר אני עם הילדים. משעה 17:00 את משוחררת. הבית עלי".

זה ידרוש מאמץ מצידכם, כי תצטרכו גם להשאיר אמבטיה נקיה ומטבח נורמלי וסלון שפוי, אבל ככה זה כשרוצים לחסוך כסף. זה עולה במשהו אחר.

יותר פשוט מזה?

אם יש לכם מייל או וואטספ, תכתבו לה משהו, סתם משהו, פשוט, נקי, אותנטי: "אני לא יודע איך את מצליחה לשלוח את הילדים ברוגע בבוקר. אני שמח שיש לילדים שלי אמא כזאת!"

· "אני מתפעל מהאופן שבו את תמיד זוכרת את כל מה שצריך".

· "תודה שאת מאפשרת לי...".

· "אני הכי סומך עליך בעולם".

· "רק רציתי להגיד שזה לא מובן מאליו ש..."

אפשר גם להתקשר באמצע היום, בלי סיבה מיוחדת, בלי לבקש משהו, להזכיר משהו או להגיד מה עוד צריך לעשות, כי כל אלו הם לא חיזור אלא "דרישות עבודה" ותוספת ל"משימות" שאף אחד לא אוהב: "רק התקשרתי לשאול מה שלומך", וכשהיא תספר על הילדים שרבו וההיא שאיחרה את ההסעה, אפשר להקשיב ובסוף להגיד "וואו. מדהים איך את מתמודדת עם כל זה. זה לא מובן מאליו".

את השתיקה וההלם אתם תשמעו מקצה העולם ועד סופו, כי אף אישה לא רגילה שמישהו אומר לה שהיא נהדרת כשהיא מתמודדת עם היום-יום.

ובאותה מידה אני ממליצה גם לנשים לעשות אותו הדבר. לנשים יש נטייה להתקשר לבעלים כשהן צריכות משהו: "תביא בדרך חלב ו-2 מלפפונים".

או כדי להתלונן "יהודה שוב הרביץ לאריה!".

אבל לא כדי לשאול מה נשמע, ולא, לא כשמדובר בבעל שהן יודעות שטלפון באמצע העבודה לא מתאים לו. לבעלים כאלו צריך רעיונות אחרים.

בקיצור, עם קצת מחשבה ורצון טוב אפשר למצוא דרך לגרום לבן או בת הזוג להרגיש שמישהו/י רואה אותם, זוכר/ת אותם, חושב/ת עליהם גם בתוך היום-יום, ואלו דברים שמקרבים בין הלבבות ומשמרים את הדבר היקר הזה שנקרא זוגיות.

וחובת שמירה על הזוגיות מוטלת על שני הצדדים!

תעשו את זה ותראו ישועות. בהבטחה.

3. פרחים זו אפשרות נהדרת אך היא לא מתאימה לכולן. כדאי לבדוק מה הדרך להגיע אל לב אשתך

לא כולן אוהבות פרחים. הנה, הודעתי את זה.

חלקן ממש שונאות פרחים.

אני באופן אישי לא אהבתי פרחים עד לפני כמה שנים. היום אין שבת בלי פרחים בבית. אבל פעם? לא אהבתי. למה? לא רלוונטי. עובדה.

לא כולן אוהבות בשמים.

לא כולן נהנות מתכשיט זהב(!).

לא.

ולכן לא חכמה לקנות לאישה את מה שבפרסומת כתוב שכדאי לקנות לה, או מה שאחותך אוהבת.

התפקיד של כל צד הוא ללמוד, ולפעמים ממש לשאול, מה הצד השני אוהב/ת, מה הדרך לפנק אותו/ה.

אם מישהו היה מציע לי קפה כשהייתי חוזרת מיום עבודה ב-1 בלילה – הייתי מרגישה שיש מישהו שיודע שאני קיימת. זה לא קרה, לצערי. הכנתי לעצמי לבד.

פס עוגת גבינה גורם לי להרגיש שמישהו יודע מה אני אוהבת ורוצה לשמח אותי, וזה לכשעצמו משמח מאד.

אישית, אני לא אישה של מתנות. זה פחות מדבר אלי. אבל שיחה טובה ועמוקה יכולה לתת לי כוח להרבה מאד זמן.

כמוני יש עוד המון נשים.

אולי שוקולד זו הדרך ללב שלה?

אולי מגזין לנשים (והתחייבות לתת לה שעה של שקט בשבת כדי שגם תוכל לקרוא בו...)?

לכן התגובה שנכתבה בפוסט ההוא, "גבר שלא קונה פרחים לשבת כנראה שיש לו בעיה בקשר הזוגי", גרמה לי לכתוב את הפוסט הזה, כי הבנתי שהוא תקוע במחשבה שפרחים זו הדרך הכי טובה, ואולי היחידה. היא לא.

ביום רביעי תודיע לה שהשבת הזו היא בחופש והאוכל עליך! היא לא נכנסת למטבח (כמובן אם זו אישה שמתאים לה דבר כזה. יש נשים שזה עשוי לפגוע בהן. יש נשים שתשמחנה מאד). ואז, או שאתה תיכנס למטבח (ותדאג להשאיר אותו נוצץ אחריך, אחרת כלום לא שווה!) או שתקנה את השבת.

בקיצור, הבנתם. לא חייבים פרחים.

ומקווה שהבנתם גם שמה שמתאים לאישה מסוימת לא מתאים לאישה אחרת, כך שאם אחותך/אמא שלך המליצה לך על משהו מסוים, תחשוב האם המשהו הזה מתאים גם לאשתך.

4. טיפול זוגי וגירושים אכן יקרים הרבה הרבה יותר מתשומות לב קטנות. כדאי להשקיע בהן עכשיו

צריך להוסיף על זה משהו?

לסיכום: אתם, הגברים, קנו פרחים לאישה! בשבת, ביום שני או ברביעי, או לכבוד סתם יום. אני ממליצה לא לחכות לשבת. לא לחכות בכלל להזדמנות אלא ליצור אותה.

ולאו דווקא פרחים. יש עוד המון אפשרויות.

וגם מילים טובות וכנות יכולות לעשות את אותו אפקט.

ואתן, הנשים, אם הוא לא קנה – קנו לעצמכן, בלי להגיד לו מילה. בלי להתקרבן. בלי להגיד לו שילמד מה הדבר הנכון לעשות. פשוט קנו לעצמכן.

ובמקביל, ובלי קשר, פנקנה גם אותו. הוא לא אישה אבל הוא בנאדם בדיוק כמוכן.

איתך, עם פרחים או בלי.

דבורי רובינשטיין (וקשטוק) היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן