כשהידיד הגדול אכזב והאשליה קרסה: מטראמפ לאבינו שבשמיים

הידיעה על חתימתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ על ההסכם עם איראן נפלה עלינו כרעם ביום בהיר. רבים חשו תחושת אכזבה של ממש, ואפילו בגידה מרה. דווקא לאחר שנים שבהן הוצג טראמפ כמי שמבין את הסכנה האיראנית טוב מקודמיו, כמי שניצב לצד ישראל ללא היסוס וכמי שהבטיח שלא לאפשר לאיראן להתקרב למעמד של איום גרעיני, באה החתימה על הסכם הכניעה והשאירה אחריה תחושה קשה של אכזבה ומבוכה.

חז"ל לימדו אותנו שיעור עמוק בנושא הזה, דרך אחת התמיהות הגדולות במגילת אסתר. רבה בר אבוה פגש את אליהו הנביא ושאל אותו: "מה ראתה אסתר שזימנה את המן?". מדוע אסתר המלכה, התקווה הגדולה של עם ישראל, מזמינה דווקא את צורר היהודים אל המשתה?

השיב לו אליהו: "כדי שיתייאשו ישראל ממנה ולא יאמרו 'אחות יש לנו בבית המלך, שתליץ בעדנו ותצילנו ולא יבקשו רחמים מהשם יתעלה'. כי אמרה: כשיראו ישראל שזימנתיו לסעודה שלי, יאמרו זאת היא שאנו בוטחים בה בצרותינו והיא מכבדת אויבינו, אין טוב לנו להישען עליה אלא לשוב בתשובה שלימה לפני הקב"ה, אולי יצילנו ויושיענו למען שמו".

איזו תובנה מטלטלת.

אסתר לא ביקשה רק לפעול בזירה הפוליטית. היא ביקשה לחנך את העם. היא הבינה שכל עוד עם ישראל נשען על "אחות שיש לנו בבית המלך", כל עוד הוא מאמין שהפתרון יבוא דרך הקשרים הנכונים והאנשים הנכונים, חסר הדבר העיקרי: הפנייה אל הקב"ה.

לכן היא יצרה מצב שבו נדמה כאילו גם ממנה כבר אי אפשר לצפות לישועה. דווקא אז, כאשר כל המשענות האנושיות התמוטטו, התעוררו ישראל לצום, לתפילה ולתשובה. ורק אז החלה הישועה לצמוח, מתוך אמונה מחודשת ותקווה שאינה תלויה בבשר ודם.

ייתכן שזהו גם המסר עבורנו. במשך שנים רבות התרגלו רבים לראות במנהיגים מסוימים מעבר לים מעין ערובה לביטחונה של ישראל. בכל מערכת בחירות בארה"ב עקבו כאן בדריכות. כל נאום נותח, כל הצהרה עוררה תקווה או חשש. לעיתים נדמה היה שגורלנו תלוי בזהות היושב בבית הלבן.

אבל עם ישראל איננו יכול להרשות לעצמו לחיות על בסיס אשליה כזו.  יש ידידים לישראל בין האומות, ויש ערך לבריתות ולמהלכים מדיניים. ההשתדלות המדינית והביטחונית היא חובה. אך אסור לטעות ולחשוב שמשם תבוא הישועה.

כאן נבחנת האמונה. דווקא מתוך האכזבה מן ההבטחות האנושיות, מתחדדת התקווה האמיתית, והלב שב אל התפילה.

ההיסטוריה חוזרת

המסר הזה איננו שייך רק לימי אחשוורוש. הוא מלווה את עם ישראל לכל אורך ההיסטוריה. פעמים רבות ביקשו מלכי יהודה למצוא ביטחון בבריתות מדיניות ובסיוע צבאי ממעצמות העולם, ופעמים רבות גילו שהמשענת שעליה סמכו נשברה ברגע האמת.

אחת הדוגמאות הכואבות לכך היא סיפורו של צדקיהו מלך יהודה. מול התחזקות מעצמת בבל, בחר צדקיהו להישען על הבטחותיה של מצרים ורקם עמה בריתות הגנה. אולם בשעת המבחן, התברר שהכול היה חסר ערך: מצרים לא הגיעה לעזרת ירושלים, ולא מנעה את החורבן. צדקיהו גילה בדרך הקשה שהמשענת שעליה סמך הייתה משענת קנה רצוץ.

לא במקרה השתמשו הנביאים בדימוי הזה. כבר בימי חזקיהו, לעג שליח מלך אשור לביטחון שתלה עם ישראל במעצמה השכנה: "הִנֵּה בָטַחְתָּ לְּךָ עַל מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה, עַל מִצְרָיִם". ההיסטוריה הוכיחה שהצדק היה עמו; מצרים נראתה עשירה, חזקה ובעלת עוצמה צבאית מרשימה, אך ברגע האמת היא לא הייתה מסוגלת להושיע את מי שבטח בה.

משימתם של הנביאים הייתה לשכנע את עם ישראל שלא לבנות את עתידו על בריתות עם מעצמות, גם כאשר הן נראות בלתי מנוצחות מבחינה כלכלית, צבאית או פוליטית. לא משום שאין מקום להשתדלות מדינית, אלא משום שכל כוח אנושי הוא מוגבל וזמני.

ההיסטוריה היהודית כולה זועקת את המסר: מעצמות עלו ונפלו, מלכים הבטיחו והפרו ידידים הפכו ליריבים, בריתות נכרתו והתפוררו, ורק דבר אחד נותר יציב לאורך כל הדורות: "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל".

לא טראמפ הוא הכתובת

אולי דווקא האכזבה מן הפוליטיקה הבינלאומית נועדה לשחרר אותנו מתלות רגשית ורוחנית בבשר ודם. אולי היא באה לנפץ את האמונה שהפתרון יבוא ממנהיג כזה או אחר, ולהחזיר אותנו אל המקור האמיתי של הביטחון.

לא טראמפ הוא הכתובת. לא מנהיג אחר הוא הכתובת. גם לא כוח צבאי לבדו, חשוב ככל שיהיה. הכתובת היא אותה כתובת שהייתה בימי מרדכי ואסתר: "לשוב בתשובה שלימה לפני הקב"ה, אולי יצילנו ויושיענו למען שמו". שם נמצאת האמונה, ושם מתחילה התקווה.

זהו המסר העמוק של המדרש. כאשר כל הדלתות האחרות נסגרות, אין זו סיבה לייאוש אלא הזדמנות להתבהרות. פתאום אפשר לראות מי באמת מנהל את העולם.

התקווה האמיתית של ישראל מעולם לא הייתה בבית המלך הפרסי, לא בבית הלבן בוושינגטון ולא במסדרונות הכוח של אומות העולם. כשהלב נשען על הקב"ה, גם האכזבה נעשית קריאה להתקרבות.

התקווה האמיתית של ישראל נמצאת בשמיים. וככל שנפנים זאת יותר, כך נבין שהאתגר הגדול של דורנו איננו רק ביטחוני או מדיני. הוא רוחני. לא רק כיצד להשיג עוד הסכם או עוד תמיכה בינלאומית, אלא כיצד לחזור אל אבינו שבשמיים בלב שלם.