רגע לפני החופש הגדול: אל תשאירו את הילדים לבד במערכה הזו

האמת היא שאת הטור הזה אני כותב בהתרגשות רבה. ואם אתם בקטע של ציניות או ווט אבר, הכול טוב, ואתם מוזמנים לעבור לקרוא טור אחר.

אני נרגש, כי אחרי תקופה ארוכה של עשייה שקטה בשטח, של בניית קהילות ושל חיבורים אנושיים, אנחנו הולכים להוציא לפועל את ההשתלמות הראשונה אי פעם למורים ולמחנכים, השתלמות שממוקדת בלב הפועם של הכיתה: דימוי עצמי, מניעת חרם וטיפול בשיימינג.

כדי לדייק, אומר שעד עכשיו הייתה השתלמות כזו בעיקר ליועצות. למורים? וואלה, לא שמעתי על שום דבר. אולי אני טועה בענק, ואולי לפני חמש שנים מישהו בכל זאת הציע משהו, אבל מהבדיקה שעשינו... כלום.

בואו נניח את זה על השולחן, זה לגמרי לא דבר מובן מאליו: אנחנו חיים בעידן שבו הילדים שלנו מנהלים חיים שלמים מאחורי מסכים, בעולם שבו כל מילה יכולה להפוך למשקולת, וכל מבט עקום יכול לערער עולם שלם של ילד.

לראות מוסדות חינוכיים בוחרים לעצור הכל, להסתכל למציאות הזו בעיניים ולהעניק למורים כלים אמיתיים, זה רגע של תקווה גדולה.

הכי אמיתי שיש.

חשבתם כמה מורים ומחנכים יש בארץ שנכנסים לכיתה ללא שום תחושת מסוגלות מול האתגרים החברתיים האלה?

כמה מורים ומחנכים יודעים שממש מתחת לאף שלהם מתרחשת זוועה חברתית וחינוכית, רק שהם לא יודעים בכלל מאיפה להתחיל ולהסתכל על המורכבות הזו? איך לאכול את האתגר הזה?

חשבתם על זה שאי אפשר ללמד מתמטיקה או היסטוריה כשבחדר יש "פיל" שיושב על הלב של הילדים והמתבגרים?

ילד או מתבגר שלא טוב לו והוא עובר שיימינג או חרם או סתם סובל מאקלים רעיל, זה לא באמת יעזור כמה שיעורי תגבור תתנו לו, הוא פשוט לא יהיה בעניין של ללמוד. לגמרי.

ותאמינו לי שהמסוגלות הזו שאני מדבר עליה בקשר למורים ולמחנכים היא לא באמת משהו שקשור למתנת שמיים, אלא דבר שלגמרי ניתן ללמוד אותו.

מורה שמרגיש מסוגל, הוא מורה שמזהה את הניואנסים הקטנים: את הילד שנשאר לבד בהפסקה, את התנודה הקלה בביטחון העצמי של תלמידה שפתאום משתתקת, את הדינמיקה הנסתרת שעלולה להפוך ברגע לחרם.

כשאנחנו מעניקים למורים את ארגז הכלים הזה, אנחנו לא רק מלמדים אותם "איך לטפל בחרם", אנחנו מעניקים להם את הביטחון להיות המבוגר האחראי, הרגיש והמשמעותי שהילדים שלנו צריכים כל כך.

המורה הופך למי שמתווה את הטון, למי שבונה את האקלים הכיתתי כמרחב של מוגנות. אבל האמת היא שאנחנו לא יכולים לעצור רק בדלת הכיתה. המאבק בחרם ובשיימינג הוא משימה משותפת. והורים, אתם הקו הראשון והקריטי ביותר במערכה הזו.

אנחנו עומדים בפתח החופש הגדול. התקופה הזו, שצריכה להיות זמן של מנוחה וצבירת כוחות, הופכת עבור לא מעט ילדים למבחן הישרדות חברתי. כשהמסגרת של בית הספר מתפרקת, הדינמיקה החברתית עוברת לרשתות החברתיות, לקבוצות הווטסאפ הבלתי פוסקות ולמפגשים הבלתי פורמליים. בלי העין המלווה של המורה, הילדים נשארים חשופים יותר מאי פעם. דווקא עכשיו, כשבית הספר יוצא לחופש, האחריות של ההורים מקבלת משנה תוקף.

הורים יקרים, זו הקריאה שלי אליכם: אל תשאירו את הילדים שלכם לבד במערכה הזו בקיץ הקרוב.

תהיו נוכחים, תשאלו שאלות, תהיו מעורבים במה שקורה בקבוצות הווטסאפ הכיתתיות.

דברו עם הילדים על ערך החברות, על כוחן של מילים ועל האחריות שיש לכל אחד מאיתנו כחבר בקבוצה.

ההשתלמות הזו היא יריית הפתיחה של שינוי תודעתי שאנחנו מובילים.

אני מתרגש לקראת המסע הזה, כי אני יודע ששינוי אמיתי מתחיל כשמישהו אחד מחליט לעשות מעשה, כשקהילה שלמה מחליטה שלא מוותרים על אף ילד.

בואו נהפוך את הקיץ הזה, ואת השנה הבאה, למקום שבו לכל ילד וילדה יש מקום בטוח, מוגן ובעיקר אהוב.