התמודדות

להדחיק ולדכא מחשבות זה דבר קשה מאד. יתרה מכך, הדבר עוזר באופן חלקי בלבד. אך גרוע מכל, לדיכוי המחשבות יש השלכות לא טובות, שגורמות, בטווח הארוך, להתגברות המחשבות הלא רצויות ותדירותן

לא לכל קושי רגשי יש הכרה הלכתית מפורשת, ותפקידנו בחינוך לא להנציח מצב נוכחי, אלא לעזור להתקדם

אני כבר לא כזה צעיר, וכבר הבנתי פחות או יותר איך העולם הזה עובד, והייתי מצפה מעצמי, שלא אצטרך לעשות את הדיאלוג הפנימי הזה בכל בוקר מחדש. ובכל זאת, בכל בוקר, שוב ושוב, לפני שאני מתחיל את היום שלי, יש לי ויכוח פנימי שכזה

כולנו מכירים את הרגעים האלה – כשאתה עושה משהו חשוב ומחכה לראות אם יגיבו על כך, אם מישהו ימחא לך כפיים או יגיד לך "כל הכבוד". אבל מה קורה כשאנו מחפשים את האישור הזה כל הזמן? האם זה בריא? ומה זה אומר על תחושת הביטחון שלנו?

הילה תמר אדרי פיתחה מיזם חדשני שמנגיש את הבשורה המרה ומעניק כלים להתמודדות עם אובדן וחוסר ודאות. אז איך באמת מסבירים לאנשים עם מוגבלות את מה שגם אנחנו בעצמנו מתקשים להכיל?

הרב שי עטרי בשיעור מחזק על הדרך להתמודד עם נפילות בחיים. צפו

בן ארבע גילה תושייה והצליח להציל את אמו שהתעלפה בביתם, לאחר שקרא לשליח של האוכל להיכנס לביתם כדי לבדוק את האמא

התמודדות עם אובדן היא מסע אישי של כאב, זיכרון ואמונה, המשלב קיום מנהגי אבלות ומעשים טובים לזכר הנפטר

כשילד בוחר דרך אחרת: איך לשמור על קשר קרוב, להראות אהבה אמיתית, ולהשפיע מבלי לשפוט?

למה אני לא מצליחה? למה אני צריכה חונכת? איזו מין אמא אני? למה יונתן לא רגוע? שאלות משאלות שונות מתהפכות בקרבי ולא נותנות לי מנוח

"אה, זה הילד שם שבודק שהכל בסדר... תגידי, הוא לקח כדור היום?", היא שאלה בהתעניינות כנה, והופתעה לגלות שאני כבר לא שם, עברתי שלוש שורות אחורה. מקווה שהיא לא חיפשה אותי

פעם ידעו האנשים שהעולם הזה הוא תחנת מעבר לא קלה בדרך אל היעד, וככזו - סבלו את תלאות הדרך בהבנה. היום - כשהאג'נדה היא לחפש את הנוח והקל, התסכול גובר

תיכף נטפל במוקד של קופת החולים, עכשיו אנחנו מעכלים את הרגע שבו ילד בן שתים עשרה עם תסמונת נדירה, שלא מדבר ברור וקשה להבין אותו, במיוחד בטלפון, משוחח עם נציגה של מוקד זימון תורים וקובע לעצמו תור

אני יוצאת היום לראשונה לנופש עם חברות, נופש מאורגן לאימהות לילדים עם צרכים מיוחדים. פשוט לנסוע

אם אנחנו באמת רוצים להבין איך נכון להתמודד עם הכאב, עלינו להבין תחילה לשם מה הוא כאן

"האבסורד הוא, שהם טוענים בתוקף שהוא לא באמת שתה ריספונד, כי אם היה שותה – היה אמור להיות מושבת למשך יממה מההשפעה שלו. אז ביקשתי מהם לשחרר אותנו, והם לא מוכנים"

ישבתי כמה דקות, עונה לאינספור שאלות, שומעת תגובות שלא היו צריכות להגיע לאוזני. "איך הוא הגיע לשם? חוסר אחריות, היא היתה צריכה לשים לב, היא יודעת שהוא כזה"

חזרתי עם יונתן הביתה, מותשת, נסערת, עצבנית. הכוחות הלכו ועזבו אותי, נפלתי שדודה על הספה. למה ההסעה מורידה אותו במקום שיכול לסכן אותו?!

שמחה כל כך שהמורה משתפת, שואלת, מתייעצת, נותנת לי להיות חלק מהמערך הגדול הזה, מהטיול המרתק הזה אל לבו של יונתן ואל הדרך הטובה שבה יצעד. אני נזכרת במורה של שנה שעברה. חורקת שיניים

אבל הנה, יונתן ניגש לאבי ומבקש לרקוד איתו, ואבי לא מסרב. אורי מצטרף אליהם, ויחד הם עושים מעגל משפחתי