התמודדות

האם המצב של יונתן, המאתגר גם אותם, השפיע עליהם? האם זו התוצאה? האם זה טוב? אולי מעיד על הזנחה ואי אכפתיות? למה התגובה שלהם נראית לי חריגה ביחס לכולם?

בשניות היא יכלה לבחור לא לצאת מהמיטה, להאשים את כל העולם, אבל היא בוחרת אחרת. היא בוחרת להתחיל מחדש למרות, ואולי דווקא מתוך השכול, המוות שמלווה אותה

"אדוני, תראה איך אתה מחזיק את הילד שלך, הוא צורח וכואב לו". יוסי לא מתייחס. הוא ממשיך. אנשים מסובבים על הרקה ומנסים לדבר אלי: "גברת, תגידי לבעלך, תראי מה הוא עושה לילד"

"ידעתי", הוא הריע, "ידעתי שהוא מיוחד כל כך. הרגשתי עליו. יש לכם ילד מהמם ומיוחד, מניסיון", את קריצת העין הרגשתי מבעד לאפרכסת. וגם את החיוך וההתרגשות

לכי תסבירי לה שאם תקני לו, זה רק ישגע אותו והוא ירצה עוד ועוד, יתבלבל ולא יידע מה רוצים ממנו, כי בעצם אסור, והוא רק ניסה לבדוק גבולות, ובאה האישה הזו והרסה לו את הגבול

אין אף אחד שאפשר להתייעץ איתו, אין אף אחד שמכיר באמת את התסמונת הזו, אפילו לא הפרופסור בעצמה! היא ראתה בסך הכל ארבעה ילדים כאלה, וכל אחד היה שונה מחברו

כשהייתה שולמית מרקוביץ-לבל בת 21 עם שני ילדים קטנים, נהרג בעלה בתאונת דרכים. מאז היא מוצאת את עצמה במסע של התמודדות עם אמונה גדולה. כעת היא עומדת לסיים הפקת סרט חדש בו היא מתעדת חלק מחייה, ובטוחה: "היצירה היא זו שמאפשרת לי לבחור בחיים"

הגענו יחד לכותל המערבי להתפלל, לדעת שכל מה שיקרה ויהיה – הוא שלנו בדיוק מופלא של השגחה פרטית. אבל קשה

רק בשביל הצעידה והשעה הזו ביחד, שעת השקט הזה שבה מכבים טלפונים, מתנתקים לרגע מהסובב ורק מדברים, רק בשביל זה, זה שווה. איזה גבול מתוק

אני בוכה ובוכה, לא יכולה להפסיק. בוכה את המאמץ, את הרצון להיות אמא טובה, בוכה את הכאב ואת הקושי, בוכה את הביזיון הגדול שספגתי על לא עוול בכפי, בוכה את הספק הזה שיש בו בילדי, בוכה את עצמי, בוכה את הלבד הזה שאף אחד לעולם לא יבין

תסמונת? לא תסמונת? צריך לחפש את הבעיה במקום אחר? לא יודעת. אבל דבר אחד אני יודעת להגיד: טוב שזה לא בידיים שלנו

כשחוי לויכטר סבלה מכאבים בלתי פוסקים ביד, היא החלה לקחת משככי כאבים, ואז נשאבה להתמכרות קשה שהביאה אותה לסכנת חיים. כיום, כחמש שנים אחרי תהליך גמילה אמיץ וקשה, היא מדברת על הכל, וגם מזהירה: "תעצרו רגע לפני, שלא תגיעו למקום בו הייתי אני"

פג תוקף. בום. טראח. ככה הרגשתי. זה מה שיהיה מעכשיו? אני לא מוכנה לזה! מה עושים עכשיו? איך נעביר את היום הזה? יש לנו עוד שלוש שעות, מה עושים?

היא הייתה סבתא מסורה וגאה, עד לרגע שבו החיים שלה התהפכו כשבנה וכלתה נרצחו בטבח בשדרות. היום היא מגדלת בעצמה את שתי הנכדות שלה, ומספרת על נס ההצלה שלהן ושלה, וגם על ימים קשים של שיקום וגעגוע

"פיצקי, אתה עושה לנו הפתעה השבת, אוכל יפה את כל האוכל לבד, וביום ראשון נוכל לקחת אותך הביתה, כן? אנחנו אוהבים אותך ורוצים אותך איתנו בבית"

כשעומרי כהן, רבש"ץ היישוב נווה, מצא את עצמו בשמחת תורה כשהוא מאבטח יישוב שלם באמצעות שבעה נשקים ומגיש עזרה לעשרות פצועים, הוא האמין: "בסוף עוד יהיה אור". כעת הוא חושף את השיר המרגש שהוא מוציא בימים אלו

חיבקתי את הזערורון הזה והצמדתי לו נשיקה. הוא הסתכל עלי, בוחן אותי ואת הסבלנות שלי. שלחתי לו מבט של לחימה משותפת. "אנחנו נצליח למרות הכל", הבטחתי לו. רפלקס חיוכי עלה בפניו

"לא!", קראתי בזעזוע, "ממש לא! לא רואים כלום!". לא יכולתי לקבל את זה שהבן שלי המתוק, הכובש, היפה מכולם (והוא באמת כזה! תשאלו את מי שמכיר אותו!) – תווי פניו הם כשל איזו תסמונת עלובה ועלומת שם

כן, מותק, את אמא שלו, את אמא של יונתן. את צריכה לחשוב ולהרגיש מה את רוצה ומה לא לגבי כל המידע והטיפול בבנך. עצמך ובשרך

עכשיו שהכל היה כאן מולי, מתחת לאפי, אני מבינה היטב את הכיוון ואת הדברים ואני מחליטה, לא עוד! אנחנו נלך ונבדוק, נחפש ונחקור עד שנמצא מזור, מרפא ללבו ולגופו הקטן של הילד האהוב שלי