כשהילד כועס – אל תכעס בחזרה: כך מגיבים בזווית יהודית

כל הורה מכיר את תחושת התסכול הזו כאשר הילד מתחיל לאבד עשתונות, לכעוס, לצעוק ובמקרים קיצוניים יותר אפילו לבעוט או לנעול את הדלת, ולהתכנס בעצמו. 

כשזה קורה, לב ההורה נחמץ, ולא פעם הוא מתמלא בכעס בעצמו ורוצה להגיב בצורה של חוסר שליטה. אולם דווקא ברגעים האלה - התורה שלנו מלמדת אותנו שיעור חכם ומפתיע: לא לכעוס בחזרה. מדוע? לא די בכך ש'כל הכועס, כל מיני גיהנום שולטין בו'; כשאנחנו כועסים, הילד לומד שכעס הוא דבר לגיטימי. 

חז"ל אומרים שהכועס שקול כנגד עובד עבודה זרה - ביטוי חריף שמלמד עד כמה הכעס מסוכן. כשאדם כועס, הוא מאבד שליטה ולא פועל מתוך דעת, אלא מתוך רגש חזק ושלילי שבוער בו. אם נרשה לעצמנו לכעוס כמו הילד, מתבטל הגבול וההבדל שבין מחנך למתחנך. 

וזו הסכנה האמיתית. כי הילד, הדבר היקר לנו עלי אדמות, זקוק למישהו שיישאר יציב כשהוא סוער. ואם ההורה מצטרף לסערה - מי יוביל את הספינה?

חשוב שנבין ונפנים כי כשהילד כועס, הוא לא עושה לנו דווקא. הילד לא 'רשע' אלא 'מוצף' ברגש של עצמו, שהוא לא יודע כיצד לווסת. פעמים רבות אין לו את הכלים המילוליים או הרגשיים להסביר את מה שהוא באמת מרגיש, ואז זה יוצא בצורה של כעס. 

תגובה כועסת מצד ההורה רק תעמיק את חוויית הבדידות והתסכול שהוא חש כרגע. אולם תגובה רגועה, מאופקת ואפילו כזו שמחבקת אותו - יוצרת קרקע אחרת לגמרי לצמיחתו. באותם רגעים הילד לומד שאפשר להיות סוער, כי גם שם 'יש מי שיקבל אותי, יכיל אותי ויכוון אותי'. 

ומה עושים במקום לכעוס? הנה כמה דרכים שנוכל לאמץ כדי להתמודד עם הכעס של הילד בצורה הטובה ביותר:

1. נושמים וממתינים

לפעמים, דווקא השתיקה היא תגובה מחנכת. לא שתיקה כעונש, אלא שתיקה כנוכחות. אפשר לומר: "אני רואה שאתה כועס. בוא נחכה כמה דקות שהרוחות יירגעו, ואז נדבר בנחת".

2. שואלים בעדינות

כשנרגעים, לא מתחקרים ולא מטיפים. שואלים: "רוצה לספר לי מה הרגיז אותך כל כך?" או: "איך אוכל לעזור לך בפעם הבאה?". המטרה של השאלות האלה היא להנחות וללמד את הילד לווסת את הרגשות שלו. 

3. שיקוף רגשות

"נראה לי שהתאכזבת ממש", או: "זה הרגיש לך לא הוגן" - אלו משפטים שמשקפים לילד את מה שהוא הרגיש. אם נלמד להגיד דברים כאלה מגיל צעיר, הילד לא ייבהל ממה שעובר עליו. כך נוגעים ברגש, וזה בסדר גמור לגעת ברגש. זה בסדר גמור ללמוד לבטא אותו נכון, בצורה הדרגתית. 

4. ממשיכים לאהוב

גם אחרי התקף זעם – חיבוק, מבט רך ושיחת ערב נעימה מזכירים לילד: 'האהבה של אמא או אבא לא תלויה בהתנהגות שלך ולא קשורה לכעס שכעסת'. זו אהבה של ברית, לא של תנאים.

רבי ישראל מסלנט אמר ש"כשרוצים לחנך ילדים – צריך להתחיל בחינוך ההורים", דהיינו - דוגמה אישית. כי הילד לומד לא רק ממה שאומרים לו, אלא בעיקר ממה שעושים לידו. הורה שמגיב בשקט – מלמד שליטה. הורה שמכבד – מלמד כבוד. הורה שמסביר – מלמד תקשורת.

ומה עם הגבולות?

כמובן שלא מדובר בהבלגה מוחלטת. יש מקום לגבול ברור, להבהרה שההתנהגות אינה מקובלת. אבל הדרך להציב גבול לא חייבת להיות בצעקה. הגבול הכי ברור הוא זה שנאמר בשקט ובנחישות. למשל: "אני לא מסכים שתדבר אליי כך. נדבר כשתרצה לכבד אותי". או: "אני כאן כשתהיה מוכן לדבר אחרת".

ביהדות, הורה הוא לא רק דמות סמכותית – הוא מודל לחיקוי. כשאנחנו מצליחים להיות שקטים בתוך הסערה, אנחנו לא רק מחנכים את הילד, אנחנו יוצרים לו מרחב רגשי שבו הוא יכול לגדול בצורה טובה ובוגרת.

אז בפעם הבאה שהילד כועס, נסו לשאול את עצמכם: מה הוא באמת צריך ממני עכשיו? ברוב הפעמים, התשובה תהיה – שקט, הבנה, חיבוק. בטח שלא כעס חוזר כתגובה.