שווה סיפור: נפש אחת מישראל (א')

חיי חברה היו שפה שלא הצלחתי ללמוד, בטח לא בחיי הצעירים. הייתי קול קורא במדבר, ולא היה הד, גם לא מהדהד. מגיל קטן אני זוכרת את עצמי מנסה למצוא חן, להתאים, להיות חלק, ותמיד מצאתי את עצמי בשוליים. לא הבנתי למה. ניסיתי בכל כוח לחתור שוב ושוב למרכז, לקבל הכרה, אולי קצת צבע. הייתי שקופה למדי. היה לי הרבה מה להציע, אך לא ידעתי איך להנגיש את עצמי בצורה נעימה ומבקשת, ולא היה מי שידריך אותי בתורה הזו. מה שהיה להרבה אנשים טבעי ומובן מאליו, אצלי – הקודים השתבשו. הסורק המוחי שלי לא הצליח לקרא אותם נכון.

כשגדלתי, נרשמתי לפנימייה. שם הסיפור חזר על עצמו מהר מאוד. היו כמה ימי חסד בתחילה, כמו בכל חדשה, כשרוצים להכיר. זה התאדה במהירות. עם הזמן למדתי להרכין ראש למציאות. כבר לא נלחמתי על האוויר בין צמרות עצים. לא סבלתי מבריונות או מחרמות, וזה לבד הספיק לי. אבל היה בי עומק של רגש, היו כישרונות רבים שלא באו לידי מימוש, והם יצרו אצלי לבה שהתפרצה מידי פעם ונסוגה בחזרה, יוצרת מכתש שצילק את הלב. אם בבית הספר הקודם זה היה לימודים והביתה, כאן החברות מהכיתה היו גם המשפחה שלי, לא היה "הביתה" אחר, והמצב נעשה מעיק אף יותר.

ואז נכנסה לחיי אפרת. אפרת הייתה מהבנות המובילות. מלאת כריזמה, סוחפת, מרתקת, מצחיקה ואהובה עד למאוד. מעולם לא חשבתי שדווקא היא תתעניין בי. עד לשם לא העזו חלומותי להגיע. אבל היא הכירה אותי בסתם יום של חול, כשישבנו זו ליד זו בשולחן האוכל, במקרה. אפרת, שהייתה נחמדה לכולן, פתחה איתי בשיחה, ולא הבינה מה היא גורמת ללב שלי. סמוקה ומבוישת נעניתי לה וניהלתי איתה שיחה, נזהרת כל הזמן לא לומר דברים מיותרים, לא חשובים, או כל טעות אחרת ששוב תרסק אותי למציאות הרגילה שלי. אבל נראה שאפרת כלל לא התרגשה מכל האמור. עניינתי אותה יותר ממה ששיערתי, כי מיד אחר כך היא שאלה אם נוכל להמשיך לפטפט בחדרה.

מכאן צמחה חברותנו במהירות. למדנו יחד, והיא גם גילתה את כישרון הנגינה שלי, ולא הפסיקה לשווק אותי. פתאום הייתי מעניינת, ואפילו מגניבה. הרגשתי שייכת. יש לי עגינה. אפרת הייתה חכמה, היא סללה לי דרך בתבונה רבה. למרות הגיל הצעיר שלה, הרגשתי שיש כאן מישהי מנוסה, שיודעת הרבה. היא לימדה אותי, ברגישות אין קץ, לקרוא קודים חברתיים, להשתלב, והיא הייתה שם לאורך הדרך, שומרת מכל טעות שלא תבוא.

מנערה עלומה, שקופה, שאינה מורגשת – הפכתי להיות עדי. לא זו שיושבת בצד, המיותרת, אלא עדי עם שם, צבע וצליל. התחלתי לנשום, להיות אני, מי שהתחבאה בכיסוי שונה כל השנים. חיי הפכו להיות איכותיים, נעימים ומלאי סיפוק. כיף היה לקום בבוקר, כיף ללמוד, כיף לשחק.

ככל שעברו הימים, הקשר שלי ושל אפרת הלך והתהדק. היא כבר לא הייתה ה"גורו" שלי – היינו חברות אמיתיות. לא אחת היא אמרה לי שהיא זכתה בחברת אמת. זה החמיא לי מאוד. לראשונה ראו בי מישהי מעבר, ראו את מה שיש לי לתת. היו לנו שיחות עומק רבות, והיא לא הכחישה שביום שהיא גילתה אותי – היא הבינה שיש לה אוצר ביד. הכישרונות שלי היו רק התירוץ.

באחד הערבים, אחרי קומזיץ שעשינו, כמה מהחברות, שמתי לב שאפרת לא באמת שמחה. הבנתי שמשהו עבר עליה, אבל לא העזתי לשאול אותה. היא עשתה זאת לבד, מיוזמתה, כמו תמיד. אחרי שכולן הלכו וקיפלנו את הדברים, בדיוק כאשר הכנסתי את הגיטרה לנרתיק, היא זרקה לי, בלי שום הכנה מוקדמת: "אני רוצה לספר לך משהו עלי".

עצרתי והבטתי בה. לא כל כך הבנתי מה קורה, אבל אפרת פתחה במונולוג נוגע ללב. היא סיפרה על חיים בצל אמא לא בריאה בנפש, עם כל ההשלכות הנובעות מכך. על התמודדויות לא פשוטות, על חיים שלפעמים נראו כמו לקוחים מתוך סיפור בלהות. זה היה קשה לעיכול. אפרת, הילדה הכי שמחה שהכרתי, עם כל העוצמות והביטחון שלה – לא תיארתי לעצמי שיש מאחוריה כזה תיק.

היא אמרה שחוץ מכמה אנשים בצוות אף אחד לא ידע על כך, ורק בגלל האמון הרב שהיה בינינו, והדיסקרטיות שלי, היא העזה לספר. היא הרגישה חובה לשתף, אבל לא היה לה את מי. זה לבד הדהים אותי. לאפרת היו כל כך הרבה חברות, מכל הסגנונות, ואף אחת מהן לא הייתה ראויה להיות השותפה לסוד – מלבדי. זה החמיא לי מאוד, אבל יחד עם זאת, עכשיו הייתה לי גם מחויבות לשמור על זה בסוד.

הקשבתי לה עד השעות המאוחרות של הלילה, כאשר כבר היינו חייבות לחזור לחדרים. מאז נוצרה בינינו ברית לא כתובה, משהו שרק שתינו ידענו. היא לא הרבתה לדבר על זה אחר כך. מדי פעם היו אזכורים, תחנות קטנות של פריקת תסכול ורגשות, בעיקר אחרי שיחות שקיבלה מהבית. הבנתי שכל שיחה היא מטען חריג, והערכתי אותה מאוד על כך שהיא כיבדה את אמה למרות הכל.

*

עבר קצת זמן. יום אחד שמתי לב שכבר זמן מה נראה שקורה משהו לא טוב עם אפרת. הצחוק שלה נעדר מהרקע, וכשהוא כבר הופיע – הוא היה חלול ועצוב. היא הייתה חסרת מצב רוח לחלוטין, העדיפה את המיטה על פני חיי החברה שאהבה כל כך, ואפילו לימודים, שהיו חשובים לה, נזנחו. לא ייחסתי לכך הרבה חשיבות. זה יכול לקרות לכל אחת. כאשר שאלו אותה מה שלומה – אצלה הכל היה נהדר וטוב, כביכול. החיים המשיכו רגיל.

כפי שכבר הבנתם, אני לא בן אדם שאוהב "לחפור" לאנשים, מה גם שבמקומות האלה, גם מעט הביטחון שלי נמוג. אני מעדיפה להתעלם, להיות פסיבית במצבים כאלו. אבל בשלב מסוים הבנתי שצריך "לזוז" קצת יותר. בדחילו ורחימו ניגשתי אל אפרת, ושאלתי בעדינות הכי מתחשבת מה שלומה, ואם הכל בסדר. אפרת נפנפה אותי באלגנטיות תואמת, לא ממש הראתה רצון לשתף, ואני לא ידעתי או רציתי למשוך אותה יותר. די לי בטבילת האש שעשיתי. כבר הבנתי שבאמת קרה לה משהו, אבל ככל הנראה זה יעבור לבד, חשבתי. או שהיא תחליט מתי לשתף, אם תרצה בכך.

לחברות ששאלו אותי מה קרה לאפרת בזמן האחרון, ולמה היא לא הגיעה לכל הפעילויות החברתיות שהיו עורק החיים המרכזי שלה, אמרתי את מה שהבנתי לבד: "אין לה מצב רוח". זה התקבל על לב כולן.

עברו שבועיים. אפרת כבר חזרה ללימודים, מה שלא נתן פתח לתהייה של המורות. היא תעתעה בכולנו. פעם פה, פעם לא פה. אני כבר התבלבלתי. היא יכלה להתלהב כמו פעם, ואף יותר, ממשחק חברתי שהמדריכה הכינה, וכמה זמן אחר כך להיצפן במיטתה, סוגרת חלון, ואבוי למי שתעז לפתוח. כולם חשבו שהיא סתם קריזיונרית. לא באמת התייחסו לכך.

אבל אני ידעתי. זה לא היה סתם. קרה לאפרת משהו, והוא לא היה טוב, אבל לא ידעתי מהו הדבר הלא טוב הזה. לא ידעתי לקרוא לו, להצביע עליו. הוא היה חמקמק וגדול ממני, ואפרת הייתה חכמה כל כך, שהיא בלבלה את כולם. וככה, כשהסתובבתי סביב הציר של עצמי, שוב ראיתי את אפרת צוחקת בקול עם הבנות, והתחלתי לפקפק – אולי אני בעצם מדמיינת?!

הצטרפתי לחבורה. דיברנו והעברנו חוויות, כאשר אחת הבנות הגיעה בריצה מהאגף המגורים. "אפרת, אמא שלך התקשרה, היא ממתינה על הקו". בפנימייה הטלפונים נמצאו באזור החדרים. בדרך כלל התור לטלפונים היה עמוס בשעות הערב, לכן הרבה משפחות התקשרו דווקא בשעות הצהריים-אחרי הצהריים. הקווים היו פנויים, ותמיד הייתה מישהי שבדיוק עברה ושמעה את הטלפון.

הבטתי על אפרת. ראיתי את קשת ההבעות על פניה חולפת במהירות. היא הנהנה בראשה והלכה, פזורת דעת. גל של רחמים שטף אותי. המשכתי לדבר עם הבנות, ממתינה לאפרת שתחזור. בדרך כלל השיחות עם הבית לקחו לה מעט מאוד זמן, אבל הפעם זה היה שונה. לא ידעתי למה, אבל הרגשתי לא בנוח. האינסטינקטים שלי ביקשו שאלך לבדוק מה שלומה.

פניתי אל עבר האגף, שמשום מה היה שומם לחלוטין, וכבר בכניסה שמעתי קולות וברקים. "זו אפרת", טסה לי מחשבה בראש. שמעתי אותה צועקת. "זו לא היא", אמרתי לעצמי, מבוהלת. "משהו קרה לה!", ומחשבה אסורה צעקה ונעלמה באותה השנייה: "היא השתגעה!".

ניסיתי לתפוס את מבטה, אבל היא לא הייתה שם, לגמרי לא. היא טרקה את הטלפון, כנראה הסתיימה השיחה. היא נשענה בכוח על דופן תא הטלפון, בוכה. ניגשתי אליה. היא התנערה, קמה והתחילה לרוץ, כמו שיכורה. דלקתי אחריה, קראתי לה, אבל היא בכלל לא שמעה. רצה, ואני אחריה, עד שהיא אבדה לי.

חסרת אונים, ניסיתי לחשוב לאן היא יכלה ללכת. אלו היו ימי החורף הסוערים. אפרת יצאה החוצה, כמו שהייתה, לבושה בסריג דקיק, חשופה לקור ולגשם. חזרתי, מובסת. מידי פעם בדקתי אם החדר שלה מאויש, אבל היא לא הגיעה. גם לא אחרי ארבע שעות. דקה לפני סגירת השערים ראיתי את דמותה נשרכת, רטובה מכף רגל עד ראש. התגנבתי לחדרה.

"איפה היית?", שאלתי, נדהמת. אפרת לא ענתה, ואני ראיתי את עור הברווז שלה, את נקישות השיניים, והבנתי – היא לא הייתה מודעת למעשיה. היא סיכנה את עצמה!

מה עשיתי עם זה, ומה קרה אחר כך, בשבוע הבא בעז"ה.